אשריי! קיבלתי מבורא עולם מתנה שלא תסולא בפז: האופטימיות. כמעט בכל דבר שמתרחש סביבי, אם מדובר בי, בילדיי, במשפחתי או במכריי, אני רואה את החיוב.

מישהו מאחר להגיע? אין דבר, נראה שהיה צריך להתעכב, כדי שלא יאונה לו כל רע. מישהו נפצע או חלה? זהו מסר משמיים שעליו לנוח, להתמקד בעצמו, ללמוד שיעור כלשהו. נסגרה בפניי הדלת? זה ודאי כדי שייפתח לו חלון או אולי אפילו דלת אחרת בחיי, למקום טוב יותר, וכן הלאה.

בעיצומן של התמודדויות קשות מנשוא שזימנו לי חיי, כמו מחלת הסרטן, ניתוחי לב, מחלת הסוכרת, טיפולי הפרייה שנכשלו (אימצתי שני ילדים מקסימים!), ועוד, לרוב ראיתי את החיוב. "חייב להיות יותר טוב מזה", חשבתי. " מה עלי ללמוד מזה?", שאלתי את עצמי, והבטתי קדימה.

פעם אחת, במהלך אחד מטיפולי הכימו הקשים שעברתי, שוחחה עמי פסיכולוגית של בית החולים, ואני, כדרכי, אמנם חלושה, נפוחה מסטרואידים וקירחת, שִׁדרתי אופטימיות. הרופא המטפל שלי אמר לה אז, בנוכחותי: "אנשים כאלה הם המנצחים. היא תנצח את המחלה". וכך היה.

חשוב לפעמים לאפשר לאדם להישאר קצת בחצי הכוס הריקה

אבל באחרונה הייתה לי הארה, זכיתי להבין שקיים גם צד שני למתרס, וכי קיימות צורות נוספות של התמודדות עם קשיים ומבחנים שמזמנים לנו החיים. הזדמן לי לשוחח עם מכרה שבנה נמצא בטיפול פסיכולוגי עקב המתמודדת עם גיל התבגרות לא קל ועם שאלות של זהות עצמית וחברתית. והמכרה, שאוחזת אף היא בראייה חיובית לגבי החיים, אמרה לי בערך כך: "את מכירה אותי, גם אני אופטימית וחיובית כמוך, וניסיתי להעביר את המסר הזה לבני. 'יהיה בסדר', אמרתי לו, 'זה יעבור, תנסה להיות אופטימי כמוני', ללא הצלחה.     כשסיפרתי זאת לפסיכולוגית שלו, אמרה לי דבר מעורר מחשבה: 'כבר הספקתי להכיר אותך ואת הראייה האופטימית שלך, שזו דרך חשיבה טובה כשלעצמה, אבל חשוב לפעמים לאפשר לאדם להישאר קצת בחצי הכוס הריקה, בקושי, בתחושת החֵסר. יש לאפשר לו להישאר שם, לעבד את תחושת החסר, לעבד את האֶבֵל, ורק אז לזרוק לו קצה חוט של תקווה'." 

כך גיליתי בשיחה פשוטה דבר חדש, שלא הייתי מודעת לו כמעט: יש אנשים של ריק וחוסר, ויש אנשים, כמוני, שהם כמעט תמיד בתחושת מלאות. גיליתי שלכל אחד יש הזכות להיות שם. שצריך לתת לזה לגיטימציה, אבל בתנאי שבסוף ייזרק גם גלגל הצלה, כדי שאותו אדם השקוע בקושי, בצער, לא יתבוסס בביצה לנצח, אלא יוכל לצאת ממנה מחוזק ולהמשיך הלאה.

ואז נזכרתי בכך, שהיו פעמים במהלך ההתמודדויות שלי עצמי, בהם הייתי שרויה בקושי, בעצב, באבל על מצבי העגום, אך לא כל כך הרשיתי לעצמי להיות שם קצת, כי פחדתי לשקוע עוד ועוד. לא ידעתי שזה מותר, שזה לגיטימי, בתנאי שאקבל חוט של תקווה.  ומי ייתן שלא אזדקק לו, לחוט זה, עוד אף פעם, ושיהיה רק טוב!

[related-posts title="טורים נוספים מאת נטלי שוחט"]

_____________________________________________________________________________
נטלי שוחט היא כותבת, עורכת, ארכיונאית ומידענית, בעלת האתר ערוך ומוכן