Skip to content

תראו את מקבת ותחשבו עלינו

הרבה דם נשפך על הבמה של "מקבת". המחזה של שקספיר הוא משל רב עוצמה על תאוות הכוח ועל שלטון הרוע, וההצגה בקאמרי היא חזקה ומטלטלת. גיל פרנק הוא מקבת אכזר ופחדן, רות אסרסאי היא ליידי מקבת שתלטנית ומטורפת - ושניהם יוצרים טרגדיה פוליטית, מוסרית ורומנטית
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=5]

"מקבת" איננה הצגה נחמדה. זו הצגה טעונה ומטלטלת, שגורמת לך לחשוב במהלכה ולאחריה, ולהתבונן בעצמך ובסביבה שבה אתה חי. "מקבת" בתיאטרון הקאמרי היא הצגה רלוונטית, שמצליחה לתרגם לבמה בצורה נכונה את המחזה העוצמתי של וויליאם שקספיר. זה אינו מובן מאליו כשמדובר בשקספיר על במה ישראלית – ובעברית.

רק רצח פוליטי יסלול את הדרך למלכות. פרנק ואסרסאי. צילום: ז'ראר אלון

בחלקו הראשון המחזה מתרכז בליידי מקבת המטורפת, שמניעה את העלילה, מלהיבה ומשכנעת את בעלה שרק רצח המלך דאנקן יעלה אותו לשלטון ויביא אותו למלוך על סקוטלנד. מקבת, הגיבור הטראגי, שבוי בזרועותיה של אשתו, כובש בכוח את המלכות ומוביל באכזריות את מסע הרצח והדמים, שבסופו של דבר גם מביא לנפילתו ולטרגדיה על הממלכה כולה.

ההצגה "מקבת" היא טרגדיה פוליטית, אנושית, מוסרית וגם רומנטית. המחזה של שקספיר הוא משל רב עוצמה על תאוות הכוח והשלטון כאשר המטרה מקדשת את כל האמצעים. וגם משל על יצר לב האדם רע מנעוריו: יותר קל לנו להתפתות לרע מאשר לכבוש את הטוב. ואכן, דם רב נשפך על בימת הקאמרי.

המחזה נכתב ב-1606, אבל נדמה, גם בשל העיבוד העכשווי שנעשה כאן, שהוא נכתב בימינו. במהלך ההצגה חשבתי על היטלר, מוסוליני, סטאלין, פינושה, אסד, על ראשי המהפכה הצרפתית ועל מנהיגים אחרים שסללו את דרכם לשלטון באמצעות רציחות פוליטיות. יש כאלה שרצחו אלפים, יש שרצחו מאות או עשרות ויש שהסתפקו ברצח פוליטי אחד. הכמות לא קובעת מבחינתם, אלא התוצאה. רצח פוליטי הוא רצח פוליטי הוא רצח פוליטי.

טרגדיה פוליטית, אנושית, מוסרית וגם רומנטית. פרנק ואסרסאי. צילום: ז'ראר אלון

ומאחר שאני קרוב אצל עצמי, נזכרתי במהלך ההצגה ברצח יצחק רבין. זה היה רצח פוליטי של ראש ממשלה מכהן שנבחר כחוק. זה היה רצח פוליטי, שסלל את עלייתו של הימין לשלטון והעצים את כוחו של הימין הקיצוני והמשיחי. התוצאות עדיין כאן.

זה מה שקורה ב"מקבת". מקבת, איש צבא גיבור ועתיר שבחים, רוצח את מלך סקוטלנד דאנקן, שאוהב אותו, מאמין בו ומקרבו אליו. אבל מקבת אינו מסתפק במעמדו הרם והוא נכנע ליצריו ולדחפיו האפלים ביותר לאחר שליידי מקבת מאיצה בו להשתלט על הממלכה ולזכות בתהילה. "אתה יכול, אל תהיה פחדן", אומרת לו ליידי מקבת. רצח המלך הוא רק תחילתו של מסע דמים חסר מעצורים של המקבתים, שידיהם מגואלות בדם של גברים, נשים וטף חסרי ישע. הם כבר לא יכולים לעצור, כפי שמקבת אומר לרעייתו – "אם נפסיק באמצע, נטבע". הכוח משחית ושיכרון הכוח משחית עוד יותר.

ההיסטוריה יודעת לספר על מנהיגים גם בעולם "הנאור", שמשתמשים ברציחות פוליטיות כדי לעלות לצמרת ולבסס את מעמדם, ואחר כך מזילים דמעות תנין על קורבנותיהם. כך גם קורה ב"מקבת". שקספיר משקף את העולם שבו אנו חיים, שבו הרעים גוברים על הטובים, שבו אנשי השררה מוחקים את האזרחים התמימים והופכים אותם לעבדים כנועים ולאנשים מתים מהלכים.

"מקבת" בקאמרי, בבימויו של עמרי ניצן, מתרחש, לכאורה, כאן ועכשיו. כבר מהדקות הראשונות אולם התיאטרון מורעש, מפיצוצים ומיריות מכלי נשק מודרניים, שמבצעים חיילים הלובשים מדים שמזכירים את מדי צה"ל.

המכשפות שמשקפות יצרים, שאיפות ופחדים. בליליוס, שמעון וברכה. צילום: ז'ראר אלון

יש בהצגה כמה המצאות בימתיות יפות, אבל בשלב מסוים מרוב אפקטים, פיצוצים ואורות מסנוורים, השחקנים כמעט נעלמים ומתנהלים כמו בובות המופעלות מרחוק לפי הוראות הבמאי. ניצן ידוע כבמאי שאוהב להחצין את הבימוי שלו בניגוד לאחרים, שהבימוי שלהם כמעט אינו מורגש והם מאפשרים את כל הבמה לשחקנים. אבל לא באתי לדבר כאן על צניעותו של במאי זה או אחר, ועל היצרים בתיאטרון, שאינם פחות חזקים והרסניים מהיצרים בפוליטיקה. בהבדל אחד: בתיאטרון רוצחים רק על הבמה. זה, לפחות, מה שידוע לי עד כה.

הגיע הזמן לדבר על השחקנים כי בסופו של דבר הם העיקר בהצגה ועליהם היא תקום או תיפול. גיל פרנק הוא מקבת חזק ואכזר, ילדותי וחלש, בודד ופרנואיד. פרנק עובר בהצלחה מסע מפרך, כמעט אמרתי מסע כומתה, שבו דמותו משתנה במהלך העלילה. מקצין ולוחם ערכי ונאמן, הוא הופך לרוצח מתועב וחסר רחמים עד שהוא משלם את המחיר על יהירותו, ומתרסק.

רות אסרסאי בתפקיד ליידי מקבת, מתחילה בפרופיל נמוך, אבל מצליחה לאסוף את עצמה ולבנות דמות מרשימה של אישה ביצ'ית ושתלטנית, שמהלכת קסם על בעלה ההססן ומנהלת אותו. היא נוטעת בו ביטחון שהוא יכול לעשות את זה – וגם לא מאפשרת לו לסגת מהמשימה שהיא קבעה עבור שניהם. לליידי מקבת לא אכפת כל כך שבעלה יהיה המלך, כמו שהיא רוצה להיות אשת המלך.

עכשיו כל אחד בקהל הצופים בהצגה יכול לעשות את ההקשרים שלו, לנשים בעבר ובהווה שהשפיעו ומשפיעות על בעליהן המנהיגים. אבל כל אזכור של שם מפורש ואקטואלי רק ירדד את המחזה ויעשה עוול להצגה. לכן טוב שהבמאי והשחקנים לא התפתו לרדת לרמה הזו.

שאר השחקנים עושים את העבודה, בדרך כלל היטב. מדובר בהצגה קשה ומורכבת, עם הרבה כניסות ויציאות, שחלקן נעשות מתוך המעברים משני צידי האולם. בולטים במיוחד אוהד שחר, דודו ניב ואלון דהן. טובות גם שלוש המכשפות – עדנה בליליוס, רונה לי שמעון וירדן ברכה – שמנבאות את העתיד ומשקפות יצרים, דחפים, חלומות ופחדים. אהבתי מאוד את המוזיקה של עמית פוזננסקי ואת התפאורה של מיכאל קרמנקו. התרגום של דורי פרנס זורם מפיהם של השחקנים וזו אחת הפעמים הבודדות, ששקספיר נשמע רוב הזמן אמין וטבעי על במה ישראלית.

"מקבת" היא הצגה על רצח ועל יצר השלטון שמשחית את נפש האדם, והיא נבואת זעם, אבל בסופה יש תקווה. הטובים מנצחים. זה עולה במחיר כבד. אפשר היה למנוע הכל מראש, וזה רק מעצים את הטרגדיה הגדולה ששקספיר מציג בפנינו. לכו לראות.

1 Comment

  1. צדוק התקוה
    15 ביולי 2013 @ 23:12

    מוזר חשבתי על אסאד על קאדפי והילד מצפון קוראיה

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן