ערב תשעה באב. מושגים כמו "תשעת הימים" ו"שלושת השבועות" צפים באוויר המהביל של חום יולי-אוגוסט כמו איום בלתי מוסבר. במקביל, אצל בני דודינו צום הרמדאן בעיצומו, ואני אינני מצליחה להבין על מה ולמה להתענות כל כך הרבה ימים וכל כך הרבה שעות.

נושא צום ותענית אינו זר לי לחלוטין. ככלות הכול, גדלתי בבית מסורתי שבו צום יום כיפור הוא חובה, ב"תשעת הימים" לא אוכלים בשר ותשעה באב הוא יום כבד ביותר, בין אם אוכלים בו או צמים.

בשנות בגרותי, בהן אני גרה בואכה המשולש הקטן, התוודעתי גם למנהגי שכנינו בכל הנוגע לצומות ותעניות. אלא שאצלם, בניגוד אלינו, צום הרמאדן הארוך הוא חובה גם למי שאיננו דתי בדרך כלל, קצת בדומה לצום יום הכיפורים אצלנו.

ובכל זאת, מלבד סיבה בריאותית שבגינה אינני יכולה לצום (תרופות מלוא החופן), אני לא מסוגלת לחשוב על צום, לא כרעיון רוחני ולא כרעיון לדיאטה חריפה במיוחד. זה פשוט לא נתפש! גם אם זה הופך אותי אולי לאדם רדוד ובלתי רוחני בעליל (מה שאינו נכון).

בראשית נישואיי, בשנות ה-20 לחיי, עוד צמתי ביום הכיפורים. ראיתי בזה אתגר וגם צורך לרצות את סביבתי הקרובה. אבל בד בבד עם התנערותו של בן זוגי (הצדיק הנסתר, באמת) ממנהג זה, ולמרות מחאות משפחתיות, החלטתי גם אני "לרדת מהעץ". למה לצום? הרי מרוּק העוונות מתרחש על בסיס יום-יומי. גם ככה החיים אינם פשוטים, וישנן די והותר סיבות לחרטה ולמחשבות של כפרה ומחילה בשגרה. כך אצלי לפחות.

אני מזדהה יותר עם  יום השואה מאשר עם חורבן בתי המקדש

נוסף על כך, הרהרתי בזה לא פעם, אם כבר לצום, אז אני מזדהה יותר עם   יום השואה והגבורה מאשר עם חורבן שני בתי המקדש; עם רצח רבין, יותר מאשר עם רצח גדליהו בן אחיקם.

יגידו המתנגדים: "איך את, ארכיונאית ושוחרת היסטוריה שכמותך, מתנערת מן העבר? הרי חשוב לזכור את העבר,  גם הרחוק, כדי לבסס את העתיד, כאדם וכאומה".

"זה נכון", אני אומרת, "אבל למה ללכת כל כך רחוק אחורה? האם חסרים לנו אתוסים קרובים שבגינם אפשר לצום, או לפחות שישמשו לנו בסיס למחשבה מעמיקה ולשינוי?"

יאמרו המתנגדים לעמדותיי האפיקורסיות-משהו: "ומה עם שנאת החינם, שבגללה נחרבו בתי המקדש?"

על זה אומר: "אדרבה – בואו נדבר, נרבה במעשים טובים, נביא לקרוב לבבות, נכתוב סטטוסים מרטיטי-לב בפייסבוק זה לזה במקום טוקבקים ארסיים, נתנדב, נעזור לזולת – באמת, בלי ציניות. ואם נוסף על כך מישהו, מטעמים דתיים, ירצה להוסיף על כך תענית הלכה למעשה, שיהיה…"

כך או כך – אינני רוצה לריב עם מלאכי מרום, ובטח שלא עם אלוהים, שאיתו אני בסדר גמור, טוב, תודה. נתתי לילדיי הוראה שאיננה משתמעת לשתי פנים: "בערב תשעה באב וביום תשעה באב, אין בריכה ואין שעשועים! על כל צרה שלא תבוא, אתם ביבשה, כי זה מסוכן. למה? ככה! אני עם אלוהים לא מתעסקת, במיוחד לא בימים של צום ותענית".

[related-posts title="טורים נוספים"]

_____________________________________________________________________________
נטלי שוחט היא כותבת, עורכת, ארכיונאית ומידענית, בעלת האתר ערוך ומוכן