"ללא כוחות מזויינים" היא הצגת אבסורד, אוונגרדית ואנרכיסטית, שאמורה להציב מראה בפני החברה המערבית וגם הישראלית. קומדיה טראגית, שלא תמיד מובנת, כמעט ללא טקסט, אבל עם הרבה רעש וצלצולים. מדובר בקו-פרודוקציה של תיאטרון "קליפה" וקבוצת התיאטרון הפיזי הצ'כית "נובוגה פרונטה". ארבעה שחקנים –  עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב מישראל, אירינה אנדרייבה ואכילס חריסקוס מצ'כיה.

הקבוצה הצ'כית יוצרת בדרך כלל  מופעי תיאטרון רחוב על גבול המחאה החברתית, והטראש הבימתי שלהם הביא את תיאטרון "קליפה" למחוזות אחרים שהם לא מכירים, כולל העיסוק בנושא חברתי רגיש ובלי לפחד "ללכלך את הידיים". 

 על מה ההצגה? כאן אני בהחלט נעזרת בתוכניה: "ללא כוחות מזויינים עוסקת בקשר בין מלחמה ומין, בייאוש ובפחד המתבטאים בתשוקה. בפחד מכיליון ההופך לרצון להמשכיות. הסגנונות המובילים במופע הם קיטש וטראש, שבאים לידי ביטוי בעיצוב, בתוכן ובטקסטים המועטים. השחקנים והיוצרים עושים שימוש ביופי המסנוור שבכיעור ובאכזריות, ובפואטיקה של הסתמיות והטמטום. בדרך אל סוף המופע, תוך שינוע של חפצים, במחולות נואשים, בדימויים חבוטים, בקיטש נועז ובטקסטים אבודים ומטופשים, השלושה נעים אל אובדן משמעות, הרס וכאוס נפלא, שיש בו אפילו תחושה של שלום." מבולבלים? גם הקהל שהגיע בסוף השבוע להצגות הבכורה בתיאטרון "קליפה" בתל-אביב.

הסצנה הראשונה מרגשת, דיברה אל הקהל, עם כל הסמלים המוכרים, גם אם השימוש היה בעיקר בחפצים: זוג הורים שכולים נעולים במקלט בטוח, הרחק מאימת המלחמה המתרחשת בחוץ, וקשורים זה לזו בשנאה ובאכזבה, מאוחדים באבלם על בנם שנפל בקרב. השחקנים מצליחים להעביר את התחושה של המעבר בין חיים למוות, ומציגים בצורה סמלית את אובדן הבן וקבורתו, כולל טקס קיפול הדגל והנחתו על הקבר.

חיי הזוג מופרעים עם פלישתו של לוחם שעורק אל תוך המקלט. המרחב המוגן שלהם מתערער כאשר הזר נוחת בפתאומיות על מיטתם מתוך חור שנפער בתקרת המקלט מפגיעה ישירה. הצעיר שובר בגסות נאיבית את כל חומות ההגנה של הזוג, ושלושתם מנהלים מלחמת התשה פיזית ומנטאלית, ובונים בעזרת רהיטים וחפצים עשרות דימויים, החושפים את המקורות הפרימיטיביים ביותר של האיבה האנושית. לפעמים זה נעשה בדרך קומית ולפעמים התוצאה טרחנית ולא ברורה.

ברגע של חולשה ותשוקה מתבצע האירוע, שמניע את העלילה: האישה, ספק מתמסרת ספק נאנסת, על ידי החייל העריק. אין כאן אושר או אהבה. יש כאוס והרבה אנרגיה מתפרצת. הבמה בדרך כלל נראית חבוטה, הרוסה, עמוסת חפצים כאלה ואחרים, ונראה שהשחקנים נהנים ממה שהם עושים.

המופע נע במחוזות הקיטש, בלי הרבה היגיון או יצירת עניין, למעט שתי סצנות נוספות, שבהן גם נשמעים השחקנים בדיאלוג קצר: האחד, כאשר שניים מהשחקנים מנסים ליצור מרחב של שיתוף פעולה או של יצירת קווי גבול ביניהם. הייתי מנחשת שיש כאן אנלוגיה ל"קווי 67". והשנייה, במונולוג כמעט בלתי מופרע של הגנרליסימו במופע, הלבוש באופן מגוחך ומנסה לשכנע את שומעיו בצדקת מעשיו..

איך הכל התחיל? אירינה אנדרייבה מ"נובוגה פרונטה" העלתה את הרעיון המרכזי למופע – מקורה של האיבה האנושית, כבר בנובמבר 2012, במהלך ארוחת ערב שנערכה בתיאטרון "קליפה" לאורחים מפראג, שזה עתה נחתו בת"א. דקות ספורות לאחר הצגת הרעיון, נשמעה אזעקת אמת וטילים נורו על תל אביב. אין התחלה "טובה" מזאת ליצירת מופע "אנטי מלחמתי". את השבוע הראשון ליוו חילוקי דעות והסחות דעת עד להחלטה הסופית להעלות את המופע המשותף.

העבודה על היצירה החלה במרץ 2013, בפראג, בסטודיו של קבוצת "נובוגה פרונטה", הנמצא באזור תעשייה נידח בעיר, בקור של מינוס עשר מעלות, ללא הסקה מרכזית או חימום. הקור העז היווה רק חלק קטן מתלאות ההפקה. העבודה על הנושאים הטעונים במופע התנהלה תחת בעיות ולחץ נפשי רב, וחילוקי דעות בין השחקנים והיוצרים, כאשר הקשיים זלגו אל תוך חייהם האישיים. מופעי הבכורה עלו בתיאטרון ROXI/NOD בפראג, הידוע כמקדם תיאטרון איכות.

למרות שפת המופע המורכבת והדימויים הלקוחים בעיקר מהמציאות הישראלית, נקראו השחקנים להשתחוות 15 (!) פעמים בפני הקהל (הרבה יותר מאשר בהופעת הבכורה בתל אביב). גם הביקורות בפראג היו אוהדות. בישראל מתוכננים בשלב זה  15 מופעים, שיתקיימו בשבועיים הקרובים. מומלץ לאוהבי טראש, אוונגרד ואבסורד ולמי שאוהב לפתור חידות היגיון ולא לקבל תשובות.