הלך לעולמו פרופ' ישראל גוטמן, חתן פרס ישראל שהיה ראש המכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית והוא בן 90. פרופ' גוטמן היה חוקר בולט בתחום תולדות היהודים בימי מלחמת העולם וחקר השואה, השתתף בלחימה במרד גטו ורשה והיה אחד העדים במשפט אייכמן.

ההלוויה תיערך מחר, יום  רביעי 2.10.2013, בשעה 15.00 בגבעת שאול.

חלק מדברים שכתב עליו נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם בן-ששון, בשנה שעברה, לקראת קבלת הפרס בחקר ההיסטוריה של עם ישראל: 

"פרופ' ישראל גוטמן הינו מראשי החוקרים בעולם לתולדות היהודים בימי מלחמת העולם השנייה וחקר השואה וסמכות ראשונה במעלה בסוגיית גורלה הטרגי של יהדות פולין. הוא פרסם מחקרי יסוד בחקר השואה – מחקרים מפלסי דרך באשר להבנה שלנו את עומק היריעה ההיסטורית ומורכבותה ובאשר לראיית השואה כאירוע ייחודי ומוחלט בהיסטוריה. מחברם ועורכם של עשרות ספרים בחקר השואה. הוא נמנה על חוקרי 'אסכולת ירושלים' בחקר השואה שהניחה את עבודת המחקר השיטתית הנעשית בארץ מאז שנות השבעים ומשימתה וחידושה העיקרי היה הרצון להביא גם את התיעוד היהודי של השואה ולהתמקד לא רק בתיעוד ההשמדה אלא בתיאור החיים היהודיים במהלך השואה.

הקווים המאפיינים את כתיבתו הם איזון בין ניתוח שקול ומדויק של מצבים ושל טקסטים ומנגד ריבוי הבאת דברים בשם אומרם, המשווים לכתיבתו את החיוניות ואת האותנטיות. 

ב-1975 קיבל פרופ' גוטמן תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית על חיבורו "תנועת ההתנגדות והמרד המזוין של יהודי ורשה על רקע חיי הגטו 1939-1943". לאחר מכן החל את הקריירה האקדמית שלו באוניברסיטה העברית ובמסגרתה הופקד על הקתדרה ע"ש ריטה ומקס הייבר לחקר השואה ותולדות יהודי מזרח ומרכז אירופה. בין השנים 1985-1988 היה ראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. הוא היה מורה מעולה ופופולארי מאד בקרב התלמידים והעמיד במשך כל שנות פעילותו המגוונת במוסדות השונים דורות של תלמידים וחוקרים בתחום.    

דוגמה לתרומתו המכוננת לחקר השואה ניתן למצוא בעבודת הדוקטורט שלו שעובדה לספר שראה אור לראשונה ב-1977. ספרו זה "יהודי ורשה, 1939-1943: גטו-מחתרת-מרד" הוא מונוגרפיה לדוגמה בתחום חקר השואה על תולדותיה, סבלותיה, מאבקיה וחיסולה של אחת הקהילות היהודיות המפוארות במזרחה של אירופה. משולב בו ביטוי תמציתי אך מעמיק של חיי היום-יום בעיר הכבושה, המעבר לגטו ומאבק הקיום בו, פעילות היודנרט והמוסדות היהודיים, התארגנות המחתרת בגטו וצמיחתה למחתרת לוחמת. הספר כולל דיון במדיניות הגרמנית וביחסה של החברה הפולנית אל היהודים וניתוח נרחב של הארגונים הפוליטיים, ובייחוד תנועות הנוער, שהיו הגוף היוזם והפעיל בהכנות למרד ובלחימה. 

מלכתחילה תכנן פרופ' גוטמן לכתוב רק על המרד אבל ככל שהתעמק בנושא הבין כי אין לנתק את מאבקי הגטו על הישרדותו מאירועי המרד. בראייתו העמוקה והחודרת הוא הבחין כי יש לראות בריבוי הפנים בחיי הגטו – המסחר הבלתי-לגאלי, ההברחה, מוסדות העזרה לנזקקים, חוגי לימוד, פעולות תרבות ואמנות, עיתוני המחתרת והארכיון "עונג שבת" מיסודו של עמנואל רינגלבלום – חלק בלתי נפרד מסממניה של חיוניות יהודית בגטו – חיוניות שבלעדיה לא ניתן היה לממש את המרד.

כדי לתאר את הפעילות הענפה הזאת הוא השתמש בשפע מקורות יהודיים מארכיון רינגלבלום, ספרי עיון, יומנים, זיכרונות של ניצולים וביוגרפיות, חומר מקורי ביידיש, פולנית ועברית בצירוף תיעוד נאצי ופולני אותנטי. הפרספקטיבה המחקרית של פרופ' גוטמן העניקה חשיבות עצומה גם לבחינתם של מקורות יהודיים כמפתח לראיית התקופה ובכך הפכה את השתיקה הרועמת של הקורבן במחקר לבעל קול נוכח וחיוני – קול המשקף את האדם הלכוד באימי תקופתו וקשיו הבלתי נתפס להבין ולהפנים את מציאות חייו בצל אירוע שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית.  

עבודותיו המחקריות של פרופ' גוטמן לאורך השנים מייצגות הישג מדעי ממדרגה ראשונה ומצריכות צירוף בלתי רגיל של כשרון ומיומנות. התובנות העולות ממחקריו מצריכות ממנו גישה מיוחדת וחוש אבחנה דק הן בפרשנות של המקורות והן בשיפוט על העושים והמעשים. הוא שקול, זהיר ומשוחרר ממשפטים קדומים וכדרכו של היסטוריון טוב הוא מבסס את מחקרו על מקורות מרובים, ולעיתים סותרים, ומציג סיפור משכנע, מפורט ומוסמך. 

לצד ההתמסרות למחקר ולהוראה אקדמית ברמה הגבוהה ביותר פעל פרופ' גוטמן בערוצים נוספים למען גיבוש מסגרות ציבוריות וממלכתיות להתייחסות רשמית לשואה. הוא החל לפעול ביד ושם בתפקיד מזכיר 'הועדה המדעית' ובהמשך מונה ליו"ר 'הועדה המדעית'. במסגרת תפקידיו אלו עסק בשאלות יסוד לגבי השליחות העיקרית של יד ושם ומימושה, יזם כנסים בינ"ל בנושאים שעמדו במרכז ההתעניינות וערך מבחר מאמרים של היסטוריונים נודעים בתחום. הוא יזם עם אחרים הוצאת ספר תעודות "השואה בתיעוד, מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה, אוסטריה, פולין וברית המועצות". הספר יצא במהדורות רבות בעברית ובאנגלית וזה שנים שהוא משמש מורים ותלמידים בבתי ספר תיכוניים. בין השנים 1996-1993 היה ראש המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם, ובין 1996 – 2000  ההיסטוריון הראשי של יד ושם. היום הוא משמש יועץ אקדמי של יד ושם וחבר במועצת יד ושם, בהנהלת המכון הבין-לאומי לחקר השואה, בוועדה המדעית של יד ושם, ובמערכת יד ושם. פרופ' גוטמן היה ממגבשי התכנים שהוצגו במוזיאון ההיסטורי החדש שהוקם ביד ושם. הוא יועץ לממשלת פולין לעניינים יהודיים, יהדות והנצחת השואה וכן משמש חבר בהנהלת המוזיאון להנצחת השואה בוושינגטון. 

ב-1989 ראתה אור האנציקלופדיה של השואה, שהייתה אחת ממפעליו המרכזיים כעורכה הראשי – פרויקט תיעוד אדיר אותו יזם וערך בהשתתפות מאה וחמישים בכירי החוקרים בארץ ובחו"ל. האנציקלופדיה בת ששת-הכרכים תורגמה לאנגלית ולגרמנית. המהדורה האנגלית קבעה את מקומה כבסיס ללימודי השואה בעולם.  ב-1983 יצא ספרו המשותף של פרופ' גוטמן עם חיים שצקר "השואה ומשמעותה" כספר ההוראה על תקופת השואה בבתי-ספר תיכוניים. זאת לאחר שאושרה לראשונה יחידת לימוד בת שלושים שעות על תקופת השואה בבתי-ספר תיכוניים. קשה להגזים בערך הספר הזה כמעצב זיכרון בעולמם של בני הנוער בארץ. 

עבודותיו של פרופ' גוטמן זכו בפרסים רבים, ובהם: פרס שלונסקי לספרות, פרס יצחק שדה למחקר צבאי, פרס התאחדות יהודי פולין, פרס לנדאו למדעים ולמחקר ודוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת ורשה. 

תרומותיו המכוננות של פרופ' ישראל גוטמן בחקר השואה מתעצמות לאור העובדה שהחל במחקרו האקדמאי רק בהיותו בן חמישים. בגיל בו עמיתיו למחקר כבר ביססו את מעמדם באקדמיה כחוקרים בעלי שם, פרופ' גוטמן החל את דרכו האקדמית. 

הוא נולד בוורשה בשנת 1923. כילד וכנער בפולין שבין שתי המלחמות הוא התוודע לגווניה הרבים של הזרות והעוינות. מנעוריו היו הספרים בשבילו מפתח לעולם ופיצוי על תחושת זרותו בארץ הולדתו. כבר בילדותו חש באחֵרותו בעיני אחרים – אותה אחֵרות זהה שתחבר מיליוני יחידים במינם, מקהילות שונות ומרקעים שונים, לגורל משותף. נראה שעוד מצעירותו פיתח תודעה ייחודית באשר לעולמו ולמקומו בו. הוא חונך ברוח הקולקטיב השולל את יוצא הדופן וחוויה מכוננת בחייו הייתה השתייכותו לתנועת הנוער השומר הצעיר בנעוריו בוורשה.

כשפרצה המלחמה היה בן שש עשרה. הוא הצטרף למחתרת היהודית בגטו ורשה, והיה חבר בארגון היהודי הלוחם בעת מרד גטו ורשה, תחת פיקודו של מרדכי אנילביץ, מפקד המרד. הוא נפצע בעת המרד, בקרב מול חיילים גרמניים, ואיבד את עינו. מוורשה נשלח למחנה מיידנק ומשם לאושוויץ. במאי 1945 צעד ב"צעדת המוות" למאוהאוזן. שנתיים הוחזק במחנות עד שחרורו. בשל חוליו הקשה עם תום המלחמה הוא אושפז בבית חולים באוסטריה אך ברח ממנו והצטרף לבריגאדה היהודית באיטליה. הוא סייע בטיפול באנשי שארית הפליטה, היה פעיל בהעפלה ועלה לארץ בשנת 1946. 

פרופ' גוטמן הצטרף לקיבוץ להבות הבשן, הקים את משפחתו, ונמנה עם חבריו במשך עשרים וחמש שנה עד לשנת 1971. את השנים הראשונות לעלייתו דרש 'הכאן והעכשיו' את כל משאבי הגוף והנפש. אולם במקביל, כנער שכל עולמו וחלומותיו התנפצו, החלה בו התבגרות מואצת בהבנת העבר, ביקורתית ומפוכחת. זיכרונות עברו בשואה ומחשבות על גורל העם היהודי בעידן ההשמדה כבר התרוצצו בתודעתו, אבל אז לא העלה בדעתו שייהפכו למוקד חייו. בניסיון להתחקות אחר הזמן האבוד הוא השתקע בקריאת ספרי היסטוריה של המאה העשרים ובהכרת שורשי התורה הנאצית ומנגנוני פעולתה. בשנים אלה החל בפעילות אישית פרטית להנצחת השואה – שנים לפני שתגובשנה מסגרות ציבוריות וממלכתיות להתייחסות רשמית לשואה ומתוך צורך להפנים את תחושת האבדן האישי שלו והחורבן.

פרופ' גוטמן היה ממייסדי "מורשת" – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, שנוסדה בשנת 1961 על ידי ניצולי שואה, חברי מחתרות ופרטיזנים במטרה להנציח את הגבורה לצד השואה  ולהדגיש את העמידה היהודית ואת הלחימה בימי השואה ומלחמת העולם השנייה. הוא היה חבר מערכת כתב העת "ילקוט מורשת לחקר השואה והאנטישמיות" – כתב עת אקדמי בינלאומי מוביל בחקר השואה, שראה אור לראשונה כבר בדצמבר 1963 והנו הוותיק ביותר בתחומו בעולם. 

ב-1961 העיד במשפט אייכמן וכשנתיים לאחר מכן יצא לאור ספרו "מרד הנצורים", עליו זכה בפרס שלונסקי לספרות. זהו ספרו האישי ביותר ומסמל תמורה שחלה גם בתודעתו – תמורה שמטה את נקודת הכובד של פרשת חייו הייחודית בגטו, במחתרת, במרד ובמחנות לכיוון גורלם של כלל היהודים בשואה. חלק גדול בכתיבת ספרו מרד הנצורים היה לשאיפתו שעד היום אינה חדלה מלבעור בו, להחדיר לזיכרון הקולקטיבי את השכוחים, הקרובים ביותר ללבו. הוא השתתף בכתיבה וערך ספר זיכרונות בשם "אנשים ואפר" של קבוצת חברים, ניצולי מחנות. הספר היה בין הראשונים שהציגו את עולם המחנות בעברית. 

לפני שאחז בעט ההיסטוריון – נדבך אחר נדבך – התגבש אצל פרופ' גוטמן קול משלו שאין כמותו. לא בקלות ולא כמובן מאליו החליט פרופ' גוטמן להתמסר למפעל חייו כהיסטוריון. הוא מצהיר בפתח ספרו הביוגרפי "ימי אפלה, רגעי חסד – פרקים מחיי ישראל גוטמן" מאת עדה פגיס כי "אילולא חייתי בתקופת השואה לא הייתי ראוי לביוגרפיה" וזה הקו שמנחה אותו בעבודתו לאורך השנים – הוא מתנגד לאזכור סיפורו האישי כמקור למידע ייחודי יותר ולתובנות חודרות יותר בתחום השואה ולכן נוקט הוא משנה זהירות ואיפוק בתהליכים המחשבתיים של עבודתו המחקרית.  

יד נעלמה הותירה אותו בחיים לאחר המלחמה. בצירוף נסיבות ייחודי הוא היה חניכו של מרדכי אנילביץ בשומר הצעיר – מפקד המרד; מכל חבריו הקרובים מקן "השומר הצעיר" שבוורשה שהשתתפו במרד הגטו רק הוא שרד; במשך זמן קצר השיקו חייו לחיי ההיסטוריון של יהודי פולין ומתעד קורותיהם בגטו ורשה, עמנואל רינגלבלום – הנערץ עליו. הוריו ואחותו הגדולה נספו בגטו ורשה. אחותו הקטנה גניה הייתה בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק ונספתה בטרבלינקה בגירוש הגדול של קיץ 1942. 

תחושת שליחות מלווה את פרופ' ישראל גוטמן. הוא חש כי נגרע חלקם של הנספים בזיכרון הקולקטיבי. מחקריו עמוקים, חודרים, כתובים באיפוק ובמין הבנה שאין תחליף ולא יכול להיות תחליף לריאליזם החמור של התיאור. משקל השואה כל כך בלתי רגיל, שזה כמו הר, לדבריו; ניתן להעריך את גובהו ועוצמתו רק כשמתרחקים ממנו. הקול אותו מייצג פרופ' גוטמן – כאדם וכהיסטוריון – משמר את זיכרון המתים בחייהם ומעניק להם ממדים אנושיים – כשעדיין היו לכל אחד מהם פנים משלו ותולדות חיים ייחודיות. מבחינה מטפורית, הצל אותו מטיל ההר הוא כל הדברים שיכלו להיות בחייהם ובעולם – הנספים והניצולים גם יחד".  

ישראל גוטמן נישא לעירית (הנרייטה) ז"ל, ונולדו להם שלושה ילדים ושלושה נכדים. בשנת 1971 נהרג בנו נמרוד בעת שירותו הצבאי.