סופשבוע – 

הַשֶּׁמֶשׁ
נָתְנָה חֹם
הַפִיקוּס צֵל
וְהַיּוֹנָה חָרָא
בַּדֶּרֶךְ לַפֶסְטִיבָל
מַחְסוֹם
וַאֲנִי בַּחֲלוֹם
עַל אוֹפַנּוֹעַ
גּוֹנֶבֶת רַמְזוֹר
בַּאֲדֹם
מְשׁוֹרְרִים
מַזְהִירִים
אוֹמְרִים יָדוּעַ
לֹא רַק זוֹנוֹת
מִתְאַבְּדוֹת
בְּסוֹפְשָׁבוּעַ

סופר מתאר זוג

בסיפור שסיימתי לקרא הסופר מתאר בני זוג ששוכבים כל לילה עד עלות השחר. האישה בוכה אחרי שהיא גומרת והדמעות שלה נקוות בחריצי הפטמה. לגבר עיני חתול והוא יודע את שלא ניתן לידיעה. הסופר בונה על הצמרמורת של הקורא הרגיש שבא ויוצא וחוזר אל הסיפור. את הגבר אני לומדת להכיר רק מהמעט שהאישה אומרת. הוא נאחז בה והיא מסלקת אותו. הוא זר ועני וחי את החיים רק כשהוא כותב. האישה יפה ואפלה. בתחילת הסיפור היא גמישה וישבנה שרירי ובסופו גופה מתפרק מהרעבה עצמית ושגעון. היא אומרת שהיא אוהבת גבר אחר. כתוב שלגבר שיש לה במיטה לא אכפת. בליבו הוא ממשיך לטוות חלום להיות חלק משני בני זוג שאי אפשר להעביר ביניהם סיכה אבל אין בסיפור רגע נחמה קצר לשלושתנו. השכנים שלי כבר הדליקו את האור. ארבע לפנות בוקר אני עומדת ושותה קפה מול החלון. מתיאוֹ לומברדי בעלה של פלורה שואל אם לא קר לי ולמה אני ערה. פלורה לא מתייצבת לצידו. אני שומעת את השיעול שלה ממעמקים. פלורה יקרה פלורה חלומו של כל מציצן. הסיפור שלה שעלול להביא את מתיאו לידי התאבדות שמור אצלי במגרה.

פלסטלינה 

אֵיפֹה הִיא
יוֹשֶׁבֶת בְּתָא מְשַׂחֶקֶת עִם מַשֶּׁהוּ
לָמָּה בַּתָּא הִיא בַּת תֵּשַׁע
בַּת תֵּשַׁע אֲבָל רָצְחָה אֶת אַבָּא שֶׁלָּהּ. נָתְנוּ לָהּ שׁוֹקוֹ
כֵּן בֶּטַח שׁוֹקוֹ יַעֲזֹר
הִיא אָמְרָה שֶׁהִיא צְמֵאָה
אַל תִּתְנוּ סֻכָּרִים וְאַל תַּשְׁאִירוּ אוֹתָּה לְבַד
הַמָּקוֹם בָּטוּחַ
כְּבָר רָאִיתִי כַּמָּה בָּטוּחַ
יְלָדִים בַּגִּיל הַזֶּה לֹא מִתְאַבְּדִים
מָה אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים
מִי נִכְנַס לַחְקֹר אוֹתָהּ
לֹא נִכְנָסִים מוֹצִיאִים אוֹתָהּ מִשָּׁם
מָה אִמָּא שֶׁלָּהּ אוֹמֶרֶת
לֹא חָשׁוּב מָה אִמָּא שֶׁלָּהּ אוֹמֶרֶת הִיא גָּמְרָה אֶת הַתַּפְקִיד שֶׁלָּהּ
מַה זֶּה אוֹמֵר
זֶה אוֹמֵר שֶׁאִם יָלְדָה בַּת תֵּשַׁע מַכְנִיסָה לְאַבָּא שֶׁלָּהּ סַכִּין אָז אִמָּא שֶׁלָּהּ מְחוּקָה
אֵיפֹה זֶה קָשׁוּר
אֵיךְ קִבְּלוּ אוֹתְךָ בִּכְלָל לַשֵׁרוּת
הֻכְשַׁרְתִּי יֵשׁ לָךְ בְּעָיָה עִם זֶה
זֶה הַמִּקְרֶה הָרִאשׁוֹן שֶׁיַּלְדָּה רָצְחָה אֶת אַבָּא שֶׁלָּהּ וְאַתָּה מִתְעַסֵּק עִם עַצְמְךָ
אֲנִי נִכְנָס לְהוֹצִיא אוֹתָהּ מֵהַתָּא
אַתָּה לֹא. אֲנַחְנוּ נוֹצִיא אוֹתָהּ יַחַד וְאַתָּה תֵּשֵׁב בְּשֶׁקֶט כְּשֶׁאֲנִי אֲדַבֵּר אִתָּהּ

אִשָּׁה קָמָה בַּבֹּקֶר וּמִתְיַשֶּׁבֶת לִכְתֹּב מַשֶּׁהוּ שֶׁהִיא תַּגִּיד אַחַר כָּךְ שֶׁהִיא שָׁמְעָה מִמִּישֶׁהוּ שֶׁהִיא לֹא רָאֲתָה אֲבָל מַה שֶּׁשָּׁמְעָה נִקְלַט בַּגּוּפָה כֶּאֱמֶת. הִיא זוֹכֶרֶת תָּא וְלֹא יוֹדַעַת לְאָן נֶעֱלַם אַבָּא שֶׁלָּהּ וְלָמָּה אִמָּא לֹא מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָהּ אִם אוֹמְרִים שֶׁהִיא חַיָּה. אָמְרוּ לָהּ שֶׁהִיא הָיְתָה מְפֹרֶקֶת וְחִבְּרוּ אוֹתָהּ הִיא מְבִינָה אֶת זֶה רַק אַחֲרֵי שֶׁהִיא מְפָרֶקֶת אֶת הַבֻּבָּה וּמְחַבֶּרֶת אֶת הַחֲלָקִים וּכְשֶׁהִיא רוֹאָה שֶׁנִּשְׁאַר רֶוַח בֵּין  הַחִבּוּרִים הִיא דּוֹחֶפֶת לְשָׁם פְּלַסְטֶלִינָה

באתי בשביל הסרדינים

נָסַעְנוּ לִנְתַנְיָה כְּדֵי שֶׁאַבָּא יוּכַל לְשַׂחֵק רֶמִי וְאִמָּא תִּפְגֹּשׁ אֲנָשִׁים

אֲנִי בָּאתִי בִּשְׁבִיל הַסַּרְדִּינִים שֶׁדּוֹדָה פּוֹלָה שִׁטְחָהּ עַל לֶחֶם שָׁחֹר
מָרוּחַ בְּמַרְגָּרִינָה. לֹא הִכַּרְתִּי אַהֲבָה מִסּוּג אַחֵר וְלָמַדְתִּי לִסְמֹךְ
רַק עַל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְהַכְנִיס לַפֶּה וְלִבְלֹעַ
בַּמִּפְגָּשׁ אַבָּא הָיָה שׁוֹמֵר עַל אִפּוּק וְלֹא מִתְרַבְרֵב
אוּלַי מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּם הִסְכִּימוּ שֶׁהוּא הַשַּׂחְקָן הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
שֶׁבָּרַח מִקְרָקוֹב כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְרוּסְיָה וּלְהִמָּלֵט מֵהַצָּבָא הָאָדֹם
וְאוּלַי הָיָה רָגוּעַ כִּי גַּם אָחִיו הַצָּעִיר הָיָה שָׁם
וְאֶת אָחִיו שֶׁבְּעַצְמוֹ עָשָׂה כָּמַהּ בְּרִיחוֹת שֶׁבְּסוֹפָן הִגִּיעַ לְפָּלֶשְׂתִּינָה
וְהִצְטָרֵף לַבְּרִיגָדָה וְלָמַד אַנְגְּלִית כְּמוֹ בֶּן אָדָם
וּלְיָמִים עָזַב לְאָמֶרִיקָה וְחַי עַד שֶׁמֵּת עַל רֶנְטָה מִגֶּרְמַנְיָה
אוֹתוֹ אֲבִי אָהַב יוֹתֵר מִכָּל

לילה ועד חדשות שש 

הוא היה מישהו שהכרתי דרך אבא שלי ששיחק רֶמי עם אבא שלו במועדון קלפים בביאליק על גבול אבא הלל וממה ששמעתי אבא שלו הפסיד לאבא שלי את המכנסיים ואני הצלחתי לאבד אותו לאילנה שהגיעה ממרכז הכרמל עם ריח אורנים וחן ושפע שעבד על הבנים.

גם אף בולבוסי באמצע הפנים וקרסולים עבים לא גרעו מחינה של אילנה שאפילו אביה היה נאה ולרווחת בני ביתו אחז בתפקיד ציבורי והושיב את משפחתו על הגבעה הכי גבוהה בעיר בבית עשירים שכבר גרו בו שלושה ילדים מהכיתה כולם ותיקים ממשפחות אמידות שלעתיד לבוא יתרוששו ויחשפו למיתות משונות אבל אני עוד הספקתי לקנא בהם.

אותם ימים התפרנסה משפחתי בדוחק ממספרה קטנה ואחרי שהצטרפתי גם אני לעבודה הצלחנו לצאת מדירת חדר במרתף לשני חדרים בדמי מפתח אצל בעלת בית שהגיעה ארצה עם ארוסתו של טרומפלדור וערירותה הכילה שבעה כלבים ודייר משנה בשם מר רוזנפלד יקה ניצול שואה עזוב וערירי שאחרי מותו תמהר להשליך לרחוב את ספרייתו בתוכה גם את "Musik und Politik" * הספר שכתב ואני אציל ממנו עותק אחד שישמר בספריה הקטנה שלי עד שגם הוא יאבד.

הערב קיוויתי לכתוב ולהפטר מהזיכרון הזה תוך שאני מקשיבה לשידור חוזר של פרק מתוך סיפור שכבר הכרתי על פה עד שיכולתי לנכס אותו לעצמי אלמלא זכרתי שכתב אותו ברנרד מלמוּד ואז נרדמתי ובחלום שקיבלתי עלה הביוב על גדותיו ונציג העיריה התקין לנו בחצר בית שימוש זמני וכשגם החשמל נפל האשמנו את החולדות וריחמנו אחד על השני מלבדי שהיה לי מזל ותמיד יכולתי לקום וללכת  כי אותי אף אחד לא החזיק בכוח או בא אלי בטענות ובחלומי אפילו זוכיתי באשליה נדירה שכל האפשרויות מונחות לפני.

כשהתעוררתי הקריינית כבר סיימה לקרא את הסיפור האור דלק הביוב שחרג והציף נסוג תחת זרם מים רענן ובשש בבוקר כבר הקשבתי לרדיו כי מי מוכן להפסיד חדשות טריות.

***

כלת פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול ז"ל, תשע"ג

מנימוקי השופטים: שולמית אפפל – בעלת קול נשי ואנושי מיוחד. משקפת עולם פנימי רווי מאבקים בין הנשגב לטבעי, בין הדתי לחילוני. מהבולטות בנוף השירה הישראלי.