הבחירות בירושלים

את משה ליאון, האיש מגבעתיים, צריך להחזיר הביתה – ויפה שעה אחת קודם. לא רק משום ששיתף פעולה עם קומבינה, שנרקמה על גבם של תושבי ירושלים. גם מפני שניר ברקת טוב ממנו ומשום שברקת – אולי רק הוא – מסוגל כרגע להחזיר את ירושלים לחיקה של מדינת ישראל הציונית.

קומבינת הדוד ליאון ראויה למענה חריף וחד משמעי – ולו גם, כדי להעניש את ליברמן ודרעי. הקומבינה הזאת, של שני האדונים האלו, הצחינה למרחק של קילומטרים, מיד כאשר נולדה. למרבה המזל, בא אריה דרעי וברוב טובו הסביר למי שעוד לא הבין, כי מאחורי הקומבינה עמד הסכם בין המפלגות החרדיות לליברמן: תמיכה בליאון תמורת הפלת הקואליציה. "אם לא יהיה ליאון – אנחנו מאבדים את הסיכוי לפרק את הקואליציה", אמר דרעי בראיון לאחת מתחנות הרדיו החרדיות. "ליברמן אתנו בברית הזאת".

אבל גם אם כל תושביה החילוניים של ירושלים, יצאו ביום הבחירות מהבית ויטילו את הפתק של ניר ברקת לקלפי – אין בכך די. זה תנאי יסודי – אך לא מספיק. תושביה החילוניים של ירושלים חייבים הפעם לחזק את הרשימות המחויבות למאבק נגד מגמות ההשתלטות החרדית על שכונות חילוניות בעיר ונגד הכפייה החרדית, הדרת הנשים ושאר התופעות המכוערות שהופכות את ירושלים לעיר תאומה לטהרן.

למרות הרושם שאולי נוצר, נצחונו של ניר ברקת ממש לא מונח בכיס – וגם אם ינצח, צריך לשמור עליו אישית לוחצת. זו ההזדמנות האחרונה לנסות ולהחזיר את ירושלים למסלול שפוי.

הדלת המסתובבת של לחיאני

בג"ץ החליט אתמול – ובצדק – להדיח את שלומה לחיאני מראשות עיריית בת ים. באמת לא יתכן מצב, שבו ראש עיר, שעננה כזאת מרחפת מעל ראשו – ימשיך לכהן בתפקידו כאילו כלום לא קרה. לכן נאלץ לחיאני לצאת דרך הדלת המסתובבת, כדי להיכנס ולצאת ממנה שוב.

סביר להניח שבבחירות מחר, שלומי לחיאני ייבחר שוב לראש עיריית בת ים. לא יחלוף זמן רב עד שהוא יודח שוב מתפקידו, ע"י בג"ץ – ובצדק. כי איך זה ייתכן שראש עיר, שכתב אישום כזה מרחף מעל ראשו, ימשיך לכהן בתפקידו כאילו כלום לא קרה? באמת, בלי שמץ של ציניות – בג"ץ עשה את הדבר הנכון, כשם שעשה את הדבר הנכון כשהדיח גם את רוכברגר ואת גפסו.

אבל בכל זאת, חסר לי הסבר מניח את הדעת ומשכנע לגבי כל ההתנהלות של מערכת אכיפת החוק כלפי לחיאני. מישהו צריך להסביר לי מדוע הוגש כתב האישום נגד לחיאני שלושה שבועות (!) לפני הבחירות לרשויות המקומיות – אחרי שנים של חקירה שנסחבה כמו מסטיק משומש. מדוע, אחרי שעצרו את לחיאני בשידור ישיר, בליווי תופים ומצילתיים, ב-28 בדצמבר 2009 – לקח למשטרה יותר משנה עד שהמליצה בספטמבר 2011 להעמידו לדין. ומדוע מאז המלצת המשטרה חלפו יותר משנתיים עד שהוגש נגדו כתב האישום, ממש על סיפן של הבחירות?

נכון, לחיאני עצמו עיכב את ההליך כשפנה לבג"ץ (ונדחה) בבקשה לדחות את השימוע בעניינו עד אחרי הבחירות. נכון שרק בתחילת ספטמבר השנה נערך לו השימוע ע"י פרקליט המדינה, משה לדור. אבל עדיין אין בכך הסבר מתקבל על הדעת להתנהלות, שעל פניה נראית בלתי תקינה. ואולי ביחד עם הדחתו המוצדקת של לחיאני – יבדוק מישהו ברצינות גם את ההתנהלות הזאת? כי על הצדק להיראות – לא רק להיעשות.

עוד משהו על טבע

בכותרת ראיון שהעניק ג'רמי לוין, מנכ"ל טבע, לנחום ברנע, צוטט מפיו איום בזו הלשון: "יצירתיות היא הנכס הגדול של מדינת ישראל. אם יטילו עליה מיסוי היא תברח החוצה".

ג'רמי לוין, כמו חברת טבע כולה, חייבים רבות – אם לא את הכל – ליצירתיות של פרופ' רות ארנון, ממכון ויצמן למדע, שפיתחה את תרופת הקופקסון. הרבה מאוד כסף עשתה חברת טבע בזכותה של פרופ' רות ארנון, כלת פרס ישראל וכיום נשיאת האקדמיה הלאומית למדעים. ואני מוכן להמר על כך שגם אם יטילו, סוף סוף, מסים על חברת טבע – פרופ' רות ארנון, לא "תברח החוצה".

אגב, מעיין היצירתיות של פרופ' רות ארנון, חוקרת מכון ויצמן למדע, לא הסתיים עם פיתוח הקופקסון – התרופה לטרשת הנפוצה, שהעשירה כל כך את "טבע". פרופ' רות ארנון פיתחה גם חיסון אוניברסאלי, לכל סוגי השפעת, הנמצא בשלבי פיתוח אחרונים. התרופה החדשה עברה כמה וכמה  ניסויים מוצלחים, גם בבני אדם. את המשך הפיתוח מובילה חברה ישראלית בשם "ביונדווקס", שהונפקה בבורסה בשנת 2007.

כשם שמדינת ישראל לא יכולה לחיות תחת איומי הטרור – אסור לה להיכנע לאיומים מצידם של ג'רמי לוין – וכמוהו גם ראשי תאגידים אחרים. מי שרוצה לעזוב – הדלת פתוחה בפניו. את הכספים שנבלעו בחור השחור של הטבות המס לתאגידי הענק – עדיף יהיה להשקיע בעסקים הקטנים והבינוניים, שהם מנוע הצמיחה האמיתי של מדינת ישראל.

על מה חשב אובמה?

סביר להניח כי הגילוי האחרון ב"וושינגטון פוסט" – על המלכודת שטמנו הטורקים, לסוכנים שפעלו באיראן למען המוסד – לא הפתיע את נשיא ארה"ב, ברק אובמה. לא יהיה זה ניחוש פרוע, להניח כי הכיר את פרטי הפרשה, עוד הרבה לפני כן, מדו"חות המודיעין שהונחו על שולחנו. אבל דבר אחד בטוח: גם לאחר פרסום הפרשה ברבים, לא עלה בדעת הממשל של אובמה, אפילו לנזוף ברג'פ טאיפ ארדואן ובממשלתו. להיפך, דוברי הממשל הדגישו כי מבחינתם, ארדואן וממשלתו הם שותפיה המלאים של ארה"ב.

מעניין על מה חשב אובמה, כאשר הצליח לשכנע את בנימין נתניהו להתנצל בפני ארדואן? האם באמת סבר ברצינות שארדואן יהפוך את עורו ויפתח פרק של ידידות מופלאה עם ישראל? האם לא קרא את הפרופיל שסיפק לו ה-CIA על ראש ממשלת טורקיה? האם לא קרא את דו"חות המודיעין על האיש האובססיבי הזה, שלא החמיץ הזדמנות "להיכנס" בישראל, עוד הרבה לפני פרשת ה"מאווי מרמרה"?

לאובמה יש כבר רקורד של הפקרת ידידים במזרח התיכון. הוא הפקיר את חוסני מובראק – ידיד אמת של ארה"ב – וזרק אותו אל מתחת לגלגלי האוטובוס. ומה רוצה עכשיו וושינגטון כאשר היא מקפיאה חלק מהסיוע הצבאי שלה למצרים? שהעם המצרי יחזור בו ויקבל את הדמוקטטורה (לא שגיאת כתיב) האיסלאמית, של מוחמד מורסי, בזרועות פתוחות? האם מישהו על גדות הפוטומאק, חושב ברצינות שיוכל להפוך את מדינת הנילוס – למדינה דמוקרטית ברוח החוקה האמריקנית?

במקרה הטוב ישיגו האמריקנים התעלמות מצרית מוחלטת מהקפאת הסיוע. במקרה הפחות טוב – וזה מה שמסתמן – יסיקו המצרים מסקנות ויפנו לגורם אחר שיספק להם את צרכיהם הצבאיים. זה יכול להיות פוטין – כי פוטין כבר הוכיח שאינו מפנה כתף קרה לבני בריתו. זה יכול להיות גם גורם אחר, אמין יותר מבחינתה של מצרים – וכמעט כל גורם אמין יותר כרגע מבחינת המצרים, מאשר ממשלו של אובמה.

גם הסעודים וגם מדינות המפרץ התייאשו מוושינגטון כליל. ערב הסעודית, במחווה חסרת תקדים דחתה בשבוע שעבר את ההצעה לכהן כחברה (בלתי קבועה) במועצת הביטחון של האו"ם.  היא גינתה את מה שכינתה "הסטנדרטים הכפולים הבינלאומיים של האו"ם במזרח התיכון", כשעיקר זעמה מופנה כלפי אובמה וממשלו – המתקרבים לדעת הסעודים לאוייבת המושבעת איראן. הסעודים גם לא שכחו מה עשה אובמה למובראק.

ישראל עוד לא שם. זה נכון. ארה"ב היא עדיין נכס אסטרטגי עבור מדינת ישראל – שאותו יש לשמר ולטפח. אבל יש לנו גם סיבות טובות מאוד להיות מודאגים. לכן, כדאי גם לעקוב מקרוב אחר זרמי המעמקים – ולהיות מוכנים גם להפתעות לא נעימות.