אם נדמה לרגע בראשנו קרב אגרוף, נוכל לחזות אל מול עינינו בקרב אשר נמצא בשלהי הסיבוב השנים-עשר שלו (באגרוף יש חמישה-עשר כאלו). בפינה אחת נמצא ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, ובפינה הנגדית עומד לו העתיד של מדינת ישראל. דומה כי בקרב הזה לא יושג נוקאאוט מוחץ, אך אפשר לראות בבירור שראש ממשלתנו מוביל בבטחה בטור הנקודות לקראת הכרעת השופטים. 

למעשה, בקרב זה מיוצג ראש הממשלה על ידי הנרטיב שאותו הוא טורח לטפח בשקדנות רבה. עתיד המדינה והכרעות גורליות נדחקים הצידה ובמקומם מופיע במלוא הדרו אותו נרטיב צודק ומלא ביטחון עצמי, אשר צועד לו בחזה נפוח. במקום ניסיון כנה למו"מ אמיץ ואמיתי, או לחלופין מעשים ויוזמות החותרים לקידומו של עתיד ברור ונהיר, אנחנו חוזים בקרב חפירות מתמשך על הזכות להיות צודק במקום חכם. כבר לא שואלים מה נעשה, על מה אפשר להסכים וכיצד נוכל להיות יצירתיים, אלא מי צודק, מי מסרב, מי מכשיל, מי לא מוכן להכיר בשני ומי השקרן. 

הוכחה ניצחת ליתרונו של נתניהו יכולנו לקבל ביום שישי לפני כשלושה שבועות בריאיון עם הבכיר הפלסטיני, ג'יבריל רג'וב, בתכנית 'אולפן שישי'. באולפן ישבו בכירי העיתונאים בערוץ הטלוויזיה המרכזי, המשפיע והמיינסטרימי ביותר במדינה, אך לאחר צפיות חוזרות בריאיון, לא יכולתי שלא לחוש כמו צופה בקטטת רחוב. נראה היה שבכל פעם סופג רג'וב מהלומה ממישהו אחר. אומנם הוא ניסה לשלוח מדי פעם מהלומה מתוחכמת ומתגוננת בחזרה, אך תמיד היה מישהו רענן שמוכן לחבוט בו.

אהוד יערי שלח אליו מכה נסתרת מתחת לחגורה ואפילו עלה התאנה הנשי באולפן, דנה וייס – עיתונאית מוערכת וביקורתית בימים כתיקונם – חשה שעליה לנהוג כמנהג הגברים ודחפה אצבעות לעיניו. לבסוף, כאשר עומד רג'וב בקושי על רגליו, מדמם וחבול, שלח אליו קושמרו מכה מלוכלכת מאחורי גבו וסיים את הריאיון. במקום תקשורת אשר שואלת שאלות, מנסה לחתור אל גילוי האמת ולערער במשהו על הנרטיב של השלטון, אנחנו מקבלים מיינסטרים תקשורתי שהוא כלי השרת במאבק על הפצת אותו הנרטיב (מוזמנים לקרוא את מה שכתב מורן שריר בנושא). ובכלל, כאשר מספר העיתונאים הבכירים המעזים להעלות שאלות קשות ולערער על הנרטיב לא מספיק כדי לשיר "עשר אצבעות לי יש", יכול נתניהו להישען לאחור על החבלים ולחכות שניצחונו הקרב יגיע. כי מה לו להתאמץ אם אפילו עיתונות עצמאית ונושכת אין מולו? 

כי מי שדואג לעתיד ולא לנרטיב, יכין לו תמיד תכניות חלופיות לעת הצורך. מי שסבור שאין תוחלת למו"מ ואין לנו פרטנר, יקדם נסיגה משטחים אשר ברור לכל שאי אפשר להחזיק בהם ויתבסס בגבולות ברורים עד להזדמנות לכונן שלום אמיתי או לכל הפחות יקפיא את הבנייה במקומות המבודדים, שלא יעברו בשום מו"מ עתידי. לחלופין, יחיל את ריבונות המדינה על כל שטחי הארץ ויחלק אזרחות ומעמד שווה לכולם. הוא לא ינסה לשכנע אותנו שוב ושוב בצדקתנו ובחוסר הברירה שבמשיכת הזמן וההיעדר ההכרעה.

מי שדואג לעתיד של מדינתו יבין שהגיעה השעה לרפורמות אמיתיות ודחופות בכלכלה, כי לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים עובדים יישארו עניים, וכל כך הרבה משפחות לא יזכו לדירה משלהן. הוא לא ינסה להיתלות ברפורמה אחת מוצלחת של שר אחר בתור חזות הכל של הדאגה לאזרח הקטן, בשעה שממשיכים לספר לנו כמה הכל בעצם טוב ומוצלח ולמה יש להוקיר את העשירים ולתעדף אותם. 

כי הניצחון בקרב על הנרטיב הוא אומנם ניצחון, אבל ככל הנראה הוא רק ניצחון פירוס שיהיה בעוכרינו בעתיד. 

רועי שבתאי, 30, סטודנט לתואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטה העברית, פעיל חברתי ופוליטי ובעל הבלוג "הצופה" 

[related-posts title="מאמרים קודמים של רועי שבתאי"]