"השואה היא הפשע הנורא ביותר שבוצע כנגד האנושות". הדברים הבאים לא נשמעו מפיו של יושב ראש "יד ושם", ואינם מיוחסים לסופר אלי ויזל שעוסק עד היום בהנצחת זכר השואה. מי שחתום על ההצהרה הוא דווקא מחמוד עבאס (אבו-מאזן), יושב ראש הרשות הפלסטינית.

לכאורה, בכירי הממשל הישראלי היו אמורים לברך על ההתבטאות של עבאס, שלא נשמעה מעולם מפי בכיר פלסטיני. בפועל, שרי ממשלת ישראל התעלמו מהאמירה הדרמטית, וראש הממשלה מיהר ללגלג על ההצהרה ולהדגיש כי דבריו של אבו-מאזן "נועדו להפיס את דעת הקהל הבינלאומית". איזו עזות מצח מצד המנהיג הפלסטיני – במשך שנים ראשי הימין מספרים לנו שאבו מאזן "מכחיש-שואה", והנה אותו צורר מעז להגדיר את האירוע כפשע נגד האנושות.

המשך ההתייחסות של נתניהו, שנמסרה בישיבת הממשלה, הייתה מופת של צביעות וגלגול עיניים: "אבו מאזן צריך לבחור בין החמאס לבין שלום אמת עם ישראל", אמר ראש הממשלה, "עבאס כרת ברית עם ארגון החמאס, שמכחיש את השואה ומנסה לייצר שואה נוספת על ידי השמדת ישראל".

אפשר להתייחס להודעה, שמאפיינת היטב את דרכי ההפחדה של נתניהו, בכמה מישורים מרכזיים.  בראש ובראשונה הצביעות והעמדת הפנים – לא מצד אבו מאזן, אלא של נתניהו ושותפיו. כששרר פיצול בין הפת"ח והחמאס, נציגי הימין טענו כי הסכם עם הרשות הפלסטינית לא שווה את הנייר, מכיוון שאבו-מאזן שולט רק בגדה ולא נהנה מתמיכה בקרב התושבים העזתים.

עכשיו, כשיו"ר הרשות הפלסטינית מכונן הסכם עם חמאס (הסכם טכני שנובע משיקולים פנימיים), שמקנה לו תמיכה פורמלית גם ברצועת עזה, קברניטי הימין נאחזים באיחוד המדובר כמוצאי שלל רב. הנה, נמצא התירוץ הנכסף לקבורת התהליך המדיני. נתניהו כנראה שכח, או שמא הספיק להדחיק, כי הוא עצמו קיים מגעים עם חמאס כשניאות לשחרר יותר מאלף מחבלים במסגרת עסקת שליט. אותו נתניהו שהטיף במשך שנים נגד שחרור מחבלים (וכתב את הדברים בספרו "מקום תחת השמש"), ואם היה מכהן כיו"ר אופוזיציה ודאי היה מתרעם נגד אותה עסקה.

מעבר למוסר הכפול, את אותן ביקורות שנתניהו מטיח בעבאס הוא מוזמן להפנות לעצמו. "אבו מאזן צריך לבחור בין החמאס לבין שלום עם ישראל", אמר ראש הממשלה. ובכן, גם נתניהו נדרש לכמה הכרעות. הוא צריך לבחור למשל בין הבנייה בהתנחלויות – שנסקה לגבהים חדשים – לבין תהליך מדיני שכרוך בפינוי יישובים. להבדיל אלפי הבדלות, גם החבירה של נתניהו למפלגת הבית היהודי אינה מסמלת חתירה לסיום הסכסוך. נכון, הבית היהודי הוא לא ארגון טרור, ואין חפיפה בינו לבין החמאס, אך בהחלט מדובר בתנועת ימין רדיקאלית שרוצה מדינה אחת בין הים לירדן (ואם נמשיך לפעול על פי משנתם של הקיצונים, לא בטוח שזו תהיה מדינת ישראל).

החלק היותר מעניין בתגובת נתניהו לאבו-מאזן מצוי דווקא במילים שחותמות את ההודעה. "עבאס כרת ברית עם ארגון החמאס, שמכחיש את השואה ומנסה לייצר שואה נוספת על ידי השמדת ישראל". אתה קורא את ההצהרה הבומבסטית, שנאמרה כמובן בפנים חמורות סבר, וחייב לשפשף את העיניים. האם החמאס, ארגון גרילה פלסטיני לא-מאוד משוכלל, ניחן ביכולת "להשמיד את מדינת ישראל"?

לפי נתניהו, מסתבר שהתשובה חיובית. ראש הממשלה, שבזמן מערכת הבחירות התפאר בסיסמה המאצ'ואיסטית "חזק מול החמאס", סבור שאותו ארגון מסוגל להמיט "שואה נוספת" על ישראל. למרבה האירוניה, דווקא מנהיג הימין שמתיימר להיות הלוחם האמיץ בטרור, נוקט בגישה תבוסתנית שמפריזה בצורה קיצונית בכוחו המוגבל של חמאס.

נתניהו, קרוב לוודאי, לא באמת מאמין בחזון האפוקליפטי שהוא מציג. זריעת חרדה בציבור משרתת אינטרס פוליטי ומסייעת לראש הליכוד לשרוד כראש ממשלה. כשהציבור הישראלי עסוק בענייני ביטחון הדעת מוסחת משאר מחדלי השלטון.

נבואות הזעם עשו קפיצת מדרגה בנאומי יום השואה שעמדו באורח פלא בסימן האיום האיראני. במקום לנצל את אירועי יום השואה כדי לשאת מסר אוניברסאלי – ראוי להזכיר לנתניהו שלא רק יהודים היו קורבנות הנאצים – ביבי בחר לגייס את היום החשוב לצורך קמפיין הפחדה.

כשנתניהו התייחס להצהרה הדרמטית של אבו-מאזן, הוא בעצם האשים את יו"ר הרשות הפלסטינית בניצול ציני של השואה ("הדברים נועדו להפיס את דעת הקהל הבינלאומית"). האמירה המזלזלת של ביבי מוכיחה פעם נוספת שהגמל לא מסוגל להבחין בדבשת של עצמו.

ועוד תהייה לסיום: אם בלאו הכי נתניהו לא מאמין לאבו-מאזן, מדוע הוא ממשיך לתבוע מהמנהיג הפלסטיני להכיר במדינה יהודית?