תעצמי עיניים עכשיו. תחשבי אחר כך, מנסה לשכנע את עצמי בתוך בליל של תשישות שלא הכרתי כמוה. המחשבות מתעקשות לטייל להן הלוך ושוב בראש בדיוק כשהוא נרדם. לא מצליחה לכבות אותן יחד עם האור.

ערה? אני כותבת לאמהות האחרות בפייסבוק.
לא מתכוונת לסקס, ממש לא.
זקוקה לקצת נחמת טיפשות.

תשעה חודשים התכתבנו, ואז נפגשנו. המלאך הקטן שלי, שהפך אותי לאמא, ואני.
וכמה שחשבתי שזה יבוא לי בטבעיות, זה מפתיע אותי כל רגע מחדש. אי אפשר באמת להיות מוכנים לשינוי כזה בחיים.

אחד הדברים הראשונים שלא הפסיקו לעבור לי בראש הוא שלא פלא שרוב עבודת גידול הילדים לא מתבצעת על ידי גברים. זה דורש מולטי-טסקינג פסיכי.

בשעות קטנות מאוד מאוד של הלילה, כשרוב האנשים (שאין להם תינוק) כבר בחלום העשירי, מוצאת את עצמי מצמידה את הקטנצ'יק לכתף ביד שמאל ובימין מעבירה מים מבקבוק גדול לקטן. ברגל שמאל מחזיקה את דלת המקרר לתאורה מינימלית ורגל ימין מעגנת אותי לריצפה.

בפעמים אחרות מופעלות, בנוסף לידיים ולרגליים, גם הברכיים, שיכולות להחזיק דברים יופי כשהן צמודות, הפה והלחי שמצמידה את הנייד לכתף.

אז ניערתי את האייפון כמה פעמים במקום את הבקבוק. אז מה, יש לו ג'יירו 🙂 

גם בליטוף סימולטני קיבלתי תעודת הצטיינות. מלטפת את התינוק בין זרועותיי ואת החתולה עם הרגל.

לאכול בעמידה אני כבר רגילה מהעבודה, אז עכשיו למדתי גם לישון בישיבה, לשאוב (לא שטיח) ביד אחת, להמהם באכילה, לקפץ על כדור פיזיו בעיניים עצומות ועוד כל מיני דברים חשובים שממש לא מבינה איך הסתדרתי בלעדיהם לפני כן.

אפרופו שינה, גיליתי שנולד מתחרה כבד לשאר דיירי הבית. אם בעבר הצלחתי להתקרב לשיא של החתולות ולגרד לפעמים קרוב ל-16 שעות ביממה, הרי שהרך הנולד (רק בהתחלה, לצערי…) עקף אותנו בסיבוב.
חכם גדול באמת, הוא עוד לא מכור לטלוויזיה.

כולם יודעים שזה לא קל לגדל תינוק, אבל, OMG, זו העבודה הכי קשה ומאתגרת שעשיתי בחיים!
תינוק אחד לוקח בלי להתבלבל בכלל 400 נוסעים ישראלים בג'מבו…

איפה כאן כפתור ה-mute?

את שאר הגדג'טים שלי אני בדרך כלל מפענחת לא רע גם ללא הוראות הפעלה. אצל תינוק, תאמינו לי, לוקח זמן עד שמבינים את הכפתורים. במיוחד אחד חשוב, שמסתתר היטב במקום שצריך כישרון מיוחד למצוא… כפתור mute, כמובן.

 למעשה, יש רק חמש פונקציות בסיסיות: רעב/עייפות/חיתול/טמפרטורה/אי נוחות. נשמע פשוט, אבל קשה מאוד להבחין ביניהם. ומרפי, מסתבר, עובד שעות נוספות כשיש לך תינוק בבית.
זה תמיד יהיה הדבר האחרון ברשימה.

הבלגן שורר גם בבית וגם בראש, וכשמצליחים להסתכל על זה מהצד, זה די מצחיק. למשל, כשאני טופחת לו על הגב אחרי שאכל ואני זו שעושה את הגרעפס. או הקללות שאני ממלמלת מתחת לשפם על כפתור אומלל אחרון שאני לא מצליחה לכפתר בתום ההחתלה.

והיו גם המון רגעים קשים, בהם חוסר הידע וחוסר האונים השתלטו והרגשתי הכי לא מתאימה לתפקיד החדש. בכיתי שאני אמא לא טובה ועוד כל מיני שטויות כנראה, כי מיד ענה לי אחד מחבריי הטובים בתגובה:

״פחחחחח!
מזזה?!?!?!?
יום המחשבות הדביליות?!?!?!?
״אדוני, תעשי סדר בהורמונים״

אילו היו לי אנרגיות עודפות בתא המטען הרגשי, אולי אפילו הייתי מקימה כמה סטארט-אפים באותה תקופה ראשונית שלי כאמא.
לגמרי נזקקתי חודשים ארוכים לחולצה עבורי שהיא גם חיתול בד. עבורו.
התינוק שלי, שפלט לא מעט, היה חמוץ-מתוק. בדיוק כמו הטעם החביב עליי באוכל 🙂
לא היה מזיק גם איזה נייר לקמוס, או משהו שמהבהב קלות בחיתול כשהגיע הזמן להחליף.

 תעצמי עיניים עכשיו. תחשבי אחר כך.

וואלה, גם זה סטארט-אפ!
חבל רק שזה לא עובד…

[related-posts title="טורים נוספים"]