תכנית היציאה המבריקה של בנימין נתניהו

החטיפה והרצח של הנערים ביהודה חילצו את נתניהו, דנינו, לפיד, ליברמן, בנט והרמטכ"ל משורה של שאלות קשות ודין וחשבון שהיו חייבים להגיש לציבור: פלילים כבדים, פשעים קטנים, הפקרות תקציבית, שוחד סתם וגם שוחד בחירות, נהנתנות אישית וסתם טיפשות. וכמו תמיד אצלנו, אין אקונומיקה יעילה יותר מאיזה מלחמה קטנה

תכנית היציאה המבריקה של בנימין נתניהו

החטיפה והרצח של הנערים ביהודה חילצו את נתניהו, דנינו, לפיד, ליברמן, בנט והרמטכ"ל משורה של שאלות קשות ודין וחשבון שהיו חייבים להגיש לציבור: פלילים כבדים, פשעים קטנים, הפקרות תקציבית, שוחד סתם וגם שוחד בחירות, נהנתנות אישית וסתם טיפשות. וכמו תמיד אצלנו, אין אקונומיקה יעילה יותר מאיזה מלחמה קטנה

"סבב הלחימה" הנוכחי עשה אתנחתא קומית קצרה לכמה דקות של שקט וחזר לעוצמתו העייפה. זה התחיל כפי שכולנו ידענו ויסתיים כפי שכולנו יודעים. עברנו את הסבבים האלו מול החמאס אצל אולמרט וגם אצל ביבי. הם אלופים בפתיחה של מבצעים צבאיים ללא מטרה, רק בשביל לכסות על כישלונות, על מחדלים ובעיקר על חקירות משטרה, כמו שעשה אריק שרון עם ההתנתקות בצל חקירות האי היווני. הם למדו, וביבי מיישם מצטיין של תורת ההתחמקות מדין. מי שחשב שיהיה אחרת הוא אותו אידיוט שחשב שהיה אחרת בסבב הקודם ואותו אידיוט שחשב שביבי ירסק את החמאס עם ממשלה בראשותו; וגרוע מכך – זה אותו אידיוט שיחשוב שבפעם הבאה שביבי יפעל אחרת. באמת אתם מסוגלים לתמוך או להבין או לעודד את ראש ממשלת ישראל שמתחמק מלהסביר ולהתראיין לעם ישראל למה הוא נכנס למבצע מוגבל בעזה? מסרב לומר לנו מהו הניצחון המיוחל שהוא שואף להגיע אליו? למה אזרחי ישראל צריכים להיות בני ערובה של מאות ואלפי טילים מעזה, כאשר אין מטרה מוסברת לסבב הזה?

ראש הממשלה בנימין נתניהו. (צילום: חיים צח, לע"מ)
נחוש וקשוח ויעשה הכל לצאת מהצרות הפרטיות שלו. נתניהו (צילום: חיים צח, לע"מ)

תאריך הסיום הרשמי של הלוחמה בעזה עדיין לא נקבע (קשה למצוא מלה מתאימה למהלך הצבאי שם, כי זו לא מלחמה; המלחמה האחרונה כאן הייתה ב-1973 – אבל למעשה המבצע הזה הסתיים כבר ביום שבו הוא הוזמן על-ידי השלטון. ואל תעשו לי פרצופים תמימים: הרבה מאוד אינטרסים היו למבצע הזה ואף לא אחד קשור לביטחון. בשורה התחתונה, יש כאן מנצח אחד ויחיד, בלתי ניתן לערעור, והוא כאן לעולמי עד: קבלו במחיאות כפיים סוערות את הזוכה  במקום הראשון בהישרדות פוליטית בעולם שנחשב לדמוקרטי ומערבי;  קבלו את בנימין ביבי נתניהו!

אז ביבי ניצח. אוהו, כמה שהוא ניצח. עזבו אתכם מהחמאס הנאצי שקם לכלותינו, עזבו אתכם שהוא כלל לא נפגע למרות אלפי טונות של חומרי נפץ, עזבו אתכם שמחר הוא ממשיך לירות עלינו אלפי טילים כאילו פספסנו את כל המטרות ואת כל הבכירים. עזבו, באמת. ביבי עדיין ראש ממשלה נקי וזך. ביבי ע-ד-י-י-ן ראש הממשלה! ובא לשרה גואל. זו התכנית של הפינקלשטיינים, והיא ניצחה.

לפני חודש ימים בלבד, ערב חטיפתם והירצחם של שלושת הנערים, עמדה ממשלת ישראל בפני פירוק מוחלט. ביבי היה בדרך לחקירות וכולנו חזינו במוסדות השלטון כשהם מתפרקים לנגד עינינו. וביבי? הוא, כדרכו, רוצה רק לשרוד. הפייסוש געש בידיעה המוקדמת כי פניו של ביבי למלחמה, מבצע, אירוע ביטחוני כזה או אחר – העיקר משהו שיסיט את אור הזרקורים ואש החקירות ממנו ומאשתו. למדנו כל-כך טוב להכיר ולזהות את האיש שמאז והגיע לשלטון בשנת 1996. אין לו הישג אחד להראות. המחריב הלאומי בכל דבר שהוא נוגע בו. הוא כמו המלך מידאס, רק שבמקום זהב, כף ידו הופכת הכל לחול יבש ושומם.

אז מה קיבלנו ממנו בחודשים האחרונים? משטרת ישראל מושחתת, מצחינה ורקובה מהיסוד; הכלכלה שלנו על פי תהום; המלחמה במחירי הדיור נפחה את נשמתה; עליות המחירים נמשיכות; הקואליציה גונבת כסף לטובתה האישית; מדיניות החוץ שלנו – שאינה קיימת בפועל – מפורזת וקבורה בין חצי מחברי מהממשלה; העוני ממוטט את החברה הישראלית; השרים טובלים באמבטיות שמפניה בחוג הסילון; ומעל כולם – ראש ממשלת ישראל שנוהג כנהתנן חסר תקנה ועלוב. צריך עילה טובה מאלה בשביל לצאת ביוזמה מלחמתית?

דנינו (צילום: דודי לוי, ויקימדיה)
בשירות מי הוא פועל? המפכ"ל דנינו (צילום: דודי לוי, ויקימדיה)

שני סיפורים גדולים הלכו לעולמם לפני חודש. קודם כל משטרת ישראל והעומד בראשה, מר מפכ"ל יוחנן חידלון דנינו. סיפור שיחת החטופים למוקד 100 של המשטרה נסגר כרגיל, כמו שכל אזרח במדינה מכיר ויודע, והרשת מוצפת בסיפורים כאלה על בסיס יומי. אבל מי שאחראי לפיקוד, זה שאחראי למוקדי השירות של המשטרה, אופי השירות שלה לאזרח, לנחישות השירות, להגנה על האזרחים, לתמיכה ולעזרה לאזרחים, הוא האיש שבילה בשופינג בניו יורק ולא נותן את הדין על כך. וגם זו רק ההקדמה לסיפור המרכזי של דנינו. תחת פיקודו צמחה מפקדת פשע מאורגן במשטרת ישראל, בראשות המפקדים הבכירים ביותר, החוקרים הבכירים ביותר, יד ביד עם הפרקליטות. אנו עדים למיליוני דולרים שעברו כשוחד לידיים כחולות, שומרי החוק של ישראל בשביל לסגור תיקים של גדולים ומיוחסים. לא שלא חשדנו, והרי היו דברים תמוהים ומוזרים (ליברמן והעדים המתאדים שלו לדוגמה), אבל לא יכולנו לשים את האצבע, כי כולם שם שומרים על כולם.

אפשר לומר שזה מותה של משטרת ישראל כפי ששיקף אותה השוטר אזולאי, מאז ועד עולם הפשע של היום. פרשת השוחד המיוחסת לעו"ד רונאל פישר היא המסמר האחרון והגלוי בארון הקבורה של המשטרה. אין לה למשטרה תקומה אחרי זה, לא במסגרת הקיימת, לא אצל דנינו שנבחר לשרת את השלטון. אזרחי המדינה לא יכולים לבטוח במשטרה, בחוקרים שלה, בשקרים שלה, בכיסויי התחת שלה, באלימות המפורזת והמתוזמרת שלה. אי-אפשר להאמין שהמשטרה תדע להקיא מתוכה את המקולקלים, הרקובים, הבאושים, כי הם אלה שצריכים להקיא את עצמם. המשטרה צריכה להיסגר ובמקומה צריכה להיפתח משטרה אחרת, חדשה. אולי מופרטת, עם סינים ותאילנדים, כי ההפרטה שרונאל פישר עשה למשטרה – לכאורה, לכאורה – השאירה אותנו עם עובדים זרים ישראלים.

בחודש האחרון גם נקברה במהירות מטורפת פרשת שרה וגניבת רהיטי הגן. לא שהיה מי שיחקור או יורה על חקירה, וכנראה מישהו היה גם מגיע עם מזוודות כסף לחוקרים האלה. יש לנו אישור מלשכת ראש הממשלה שביבי ושרה גנבו רהיטים חדשים מתקציב מדינת ישראל למען ביתם הפרטי בקיסריה, זה שאנחנו משלמים עליו מיליוני שקלים בשנה, וזה הבית שבו הוא לא גר. ואם לא הייתה החטיפה, מה היה קורה בשבוע שלאחר מכן לממשלת ביבי, שאמור להיות תחת חקירה משטרתית באזהרה ולעמוד בפני כתב אישום? האם יהיר וציפי היו מוצאים עמוד שדרה אזרחי בסיסי להגיד לעם שהם לא יושבים בממשלה עם ראש ממשלה פלילי שכזה? נו, חבל על השאלה. חבל על הזמן.

המבצע של ביבי העלים מתודעת הציבור את ההתנגדות לתקציבים העודפים של צה"ל, לסיפורי פוגי על הורדת המע"מ לדירות, שתוריד את מחירי הדירות. זה מחק לנו מהזיכרון את גירעונות העתק בתקציב והדרישה של בנק ישראל להעלאות מיסים. זה דחה את הספירה לאחור של יהיר לפיד, כי בעוד חודשיים נחגוג את "עוד שנה וחצי יהיה כאן נהדר". גם היהיר ניצל, ועל כן תמך בביבי. הוא יכול להעלות מיסים כי צה"ל צריך, כי מלחמות עולות כסף. הוא יכול לבטל תכניות ולקצץ במשרדי הממשלה החברתיים בעיקר, כי מלחמות עולות כסף. יהיר גם שמח שלא שמנו לב שהוא פיטר 11 אלף מורים זמניים לחופש כדי שלא יקבלו קביעות דרך הקבלנים שלהם, כי מה זו הבטחה לבוחר? הוא יכול לבטל החזרי הכספים לעם ישראל בהעלאות החשמל שהיו בגלל האין גז ממצרים, ועכשיו יש גז. יהיר יכול להעביר עוד כסף חיזוק ההתיישבות היהודית של בנט, כי הם העורף ששומר עלינו מטילים מעזה. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה כי מלחמות עולות כסף.

ולא נשכח את התרגיל הפוליטי שהיה ערב המלחמה לחיסול ראשות הממשלה, התרגיל שנתפר על-ידי גדעון סער ורובי ריבלין. ביבי רעד מפחד כפי שמעולם לא פחד. סער היה בדרך להחליף אותו בבחירות של מרכז הנקניקיות של הליכוד, ביבי היה מוכרח להתפטר כי הוא לא יו"ר הליכוד והתרגיל היה אמור לעבור לשלב האחרון שבו הנשיא החדש ריבלין מטיל על סער את הרכבת הממשלה. ואז הגיע דני דנון, אח תאום למירי רגב, פתח את הפה מפיק המרגליות שלו ובהחלטה נכונה אחת ויחידה, אם כי מאוד מאוחרת ופחדנית, פיטר אותו הביבי. פחדנית, כי ליברמן אומר דברים קשים יותר עליו בתקשורת, ולו ביבי היה מנהיג אמיתי היה מפטר את ליברמן ומקבל 60 מנדטים בכנסת הבאה; ומהצד השני – כנראה שדני דנון לא יהיה דני דין אלא מתמודד ראוי ועיקש על ההנהגה בליכוד. ביבי המליך אתמול מלך חדש, סער מוטרד קשות וצפויה חבירה אחידה בין השניים לזרוק את נתניהו מהר מהתכנון המוקדם.

בחודש האחרון גם למדנו שאין אופוזיציה בישראל, (בוז'י, בוז'י, בוז'י. באמת?) ואם יהיר לפיד, שהיה פעם מחופש למאמי לאומי ושמאלן נגד מלחמות, היה מראיין עכשיו ושואל בשאלון המורחב מיהו ישראלי בעיניך, התשובה הייתה אחת: בנט. דתי, פנאט, מתלהם, צמא דם, מחרחר מלחמות, מתיר נקמות, שונא ערבים, מועל בכספי ציבור לטובת חבריו, מנהיג את השנאה הלאומית של ישראל נגד הערבים ושאר העולם. ולא, בנט לא שומר על עם ישראל, הוא שומר על עם ישראל כדמותו בלבד.

"תכנית היציאה" של ביבי מכל הצרות הפוליטיות והפליליות ניצחה. אלא שהמנוצח, אותו חמאס מרוסק, מנותץ וכתוש, עדיין עומד על תילי החברות שלו ויורה עלינו כאילו כלום. ניצחנו, כי ביבי והחמאס חד הם.   אחים תאומים לאותו הלגורל. אפשר להתחיל לחשב את קיצנו לאחור.

1 Comment

  1. ניר
    17 ביולי 2014 @ 18:52

    הפלסטינים אינם אלא קורבנות נצחיים, שאין להם יד ורגל בעיצוב גורלם. בעולמם, התנהגותם של הפלסטינים היא פונקציה חיוורת ונטולת תודעה או שיקול דעת; סוג של תגובה חוזרת ונשנית לבריונות הישראלית, שהיא הכוח שבאמת מערער את ה"שלום" במזרח התיכון.

    רק כך ניתן להסביר את העובדה שקרולינה לנדסמן, לדוגמה, מזהה את הטרגדיה האמיתית שלנו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ("טרגדיה ישראלית", "הארץ" 9.7), ולא עם דמויות כגון חאלד משעל, איסמעיל הנייה וחסן נסראללה. העדר התייחסות רצינית לכוחות הברבריים בעולם הערבי בכלל ובפלסטיני בפרט, מעיד על אחת משתיים: או נאיביות פוליטית שאי אפשר להתייחס אליה ברצינות, או אובדן מוחלט של מצפן מוסרי כלשהו. חוסר הנכונות להתייצב מאחורי הנהגתה של ישראל במלחמתה נגד ארגון איסלאמו־פשיסטי בנוסח האחים המוסלמים, הוא לא פחות ממביש.

    לכן גם אין להתפלא על כך שהאפשרות להטיל את האחריות על החברה האזרחית הפלסטינית פשוט לא קיימת מבחינתם. מתי קראתם באחרונה מאמר של אדם הגון, שיצא נגד היעדרה של עיתונות פלסטינית חופשית? או נגד העובדה שהחברה הפלסטינית לא קמה נגד החמאס ומקיאה אותו מקרבה?

    זהו אותו קו לא ביקורתי ולא מוסרי, שמצייר את תושבי רצועת עזה כאילו היו נפשות תמימות שנפלו קורבן להשתלטות עוינת של חייזר חמאסי (ובכך מטשטש את העובדה שהציבור הפלסטיני בחר בארגון בבחירות דמוקרטיות). כלומר, אותם כותבים יוצרים הפרדה מזויפת בין רבים וטובים חפים מפשע, לבין מיעוט חמאסניקי צמא־דם, ובה בעת, באותה נשימה, מסרבים לבצע את אותה הפרדה מלאכותית בחברה הישראלית; מי כמוהם מתנגד להצגת הרצח של מוחמד אבו חדיר כמעשה של קיצונים התלושים מהקונטקסט הרחב של החברה הישראלית? לא רק היכולת להבדיל בין טוב לרע אבדה להם, אלא גם ההגינות האינטלקטואלית הבסיסית.

    לפעמים יש להאיר את הידוע לכל: העם היהודי, גם כשהיה נתון לגרועים שבפוגרומים בארצות מוצאו, מעולם לא נקט אלימות כלפי חפים מפשע מקרב תוקפיו. מעולם לא קמו גדודי עז א־דין אל־קסאם יהודים במרחב הנוצרי, ומעולם לא התפוצצו מחבלים יהודים במדינות האיסלאם, למרות אפליה, נישול ודיכוי בלתי פוסקים.

    חשוב גם להדגיש כי ברוב הערים והמדינות בעולם, אי־שוויון בין שכונות, כמו גם בין קבוצות אתניות שונות, לא מוביל לאלימות. השחורים בארצות הברית, שסובלים מאפליה קשה פי כמה מערביי ישראל, לא זורקים בקבוקי תבערה אל עבר האוכלוסייה הלבנה. יהודי צרפת, אשר חווים אנטישמיות על בסיס יומיומי ממהגרים מוסלמים, מעולם לא יצאו לשרוף צמיגים ולידות אבנים ברחובות פריז.

    אסור שקולם של הכותבים הללו ייצג את קולו של השמאל. ליברלים אשר תוקפים את הליברלי שבמשטרים במזרח התיכון, בעודם שותקים בצורה מבישה לנוכח הברבריות הסובבת אותנו, בוגדים בליברליזם עצמו. הם יכולים לראות את עצמם כהמשך ישיר לאנשים שגרסו בזמנו שלבריטניה, בגלל היותה מדינה אימפריאליסטית, אין זכות מוסרית להתייצב נגד גרמניה הנאצית.

    מי שאינו מצליח להבדיל בין אל־קאעדה לארצות הברית או בין חמאס וחיזבאללה לישראל, איבד את מצפנו המוסרי. הוא אינו אלא לאומן פלסטיני במסווה של חסיד זכויות אדם.

    מאת שגיא ברמק [פורסם בעיתון הארץ]הכותב לומד היסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים

"סבב הלחימה" הנוכחי עשה אתנחתא קומית קצרה לכמה דקות של שקט וחזר לעוצמתו העייפה. זה התחיל כפי שכולנו ידענו ויסתיים כפי שכולנו יודעים. עברנו את הסבבים האלו מול החמאס אצל אולמרט וגם אצל ביבי. הם אלופים בפתיחה של מבצעים צבאיים ללא מטרה, רק בשביל לכסות על כישלונות, על מחדלים ובעיקר על חקירות משטרה, כמו שעשה אריק שרון עם ההתנתקות בצל חקירות האי היווני. הם למדו, וביבי מיישם מצטיין של תורת ההתחמקות מדין. מי שחשב שיהיה אחרת הוא אותו אידיוט שחשב שהיה אחרת בסבב הקודם ואותו אידיוט שחשב שביבי ירסק את החמאס עם ממשלה בראשותו; וגרוע מכך – זה אותו אידיוט שיחשוב שבפעם הבאה שביבי יפעל אחרת. באמת אתם מסוגלים לתמוך או להבין או לעודד את ראש ממשלת ישראל שמתחמק מלהסביר ולהתראיין לעם ישראל למה הוא נכנס למבצע מוגבל בעזה? מסרב לומר לנו מהו הניצחון המיוחל שהוא שואף להגיע אליו? למה אזרחי ישראל צריכים להיות בני ערובה של מאות ואלפי טילים מעזה, כאשר אין מטרה מוסברת לסבב הזה?

ראש הממשלה בנימין נתניהו. (צילום: חיים צח, לע"מ)
נחוש וקשוח ויעשה הכל לצאת מהצרות הפרטיות שלו. נתניהו (צילום: חיים צח, לע"מ)

תאריך הסיום הרשמי של הלוחמה בעזה עדיין לא נקבע (קשה למצוא מלה מתאימה למהלך הצבאי שם, כי זו לא מלחמה; המלחמה האחרונה כאן הייתה ב-1973 – אבל למעשה המבצע הזה הסתיים כבר ביום שבו הוא הוזמן על-ידי השלטון. ואל תעשו לי פרצופים תמימים: הרבה מאוד אינטרסים היו למבצע הזה ואף לא אחד קשור לביטחון. בשורה התחתונה, יש כאן מנצח אחד ויחיד, בלתי ניתן לערעור, והוא כאן לעולמי עד: קבלו במחיאות כפיים סוערות את הזוכה  במקום הראשון בהישרדות פוליטית בעולם שנחשב לדמוקרטי ומערבי;  קבלו את בנימין ביבי נתניהו!

אז ביבי ניצח. אוהו, כמה שהוא ניצח. עזבו אתכם מהחמאס הנאצי שקם לכלותינו, עזבו אתכם שהוא כלל לא נפגע למרות אלפי טונות של חומרי נפץ, עזבו אתכם שמחר הוא ממשיך לירות עלינו אלפי טילים כאילו פספסנו את כל המטרות ואת כל הבכירים. עזבו, באמת. ביבי עדיין ראש ממשלה נקי וזך. ביבי ע-ד-י-י-ן ראש הממשלה! ובא לשרה גואל. זו התכנית של הפינקלשטיינים, והיא ניצחה.

לפני חודש ימים בלבד, ערב חטיפתם והירצחם של שלושת הנערים, עמדה ממשלת ישראל בפני פירוק מוחלט. ביבי היה בדרך לחקירות וכולנו חזינו במוסדות השלטון כשהם מתפרקים לנגד עינינו. וביבי? הוא, כדרכו, רוצה רק לשרוד. הפייסוש געש בידיעה המוקדמת כי פניו של ביבי למלחמה, מבצע, אירוע ביטחוני כזה או אחר – העיקר משהו שיסיט את אור הזרקורים ואש החקירות ממנו ומאשתו. למדנו כל-כך טוב להכיר ולזהות את האיש שמאז והגיע לשלטון בשנת 1996. אין לו הישג אחד להראות. המחריב הלאומי בכל דבר שהוא נוגע בו. הוא כמו המלך מידאס, רק שבמקום זהב, כף ידו הופכת הכל לחול יבש ושומם.

אז מה קיבלנו ממנו בחודשים האחרונים? משטרת ישראל מושחתת, מצחינה ורקובה מהיסוד; הכלכלה שלנו על פי תהום; המלחמה במחירי הדיור נפחה את נשמתה; עליות המחירים נמשיכות; הקואליציה גונבת כסף לטובתה האישית; מדיניות החוץ שלנו – שאינה קיימת בפועל – מפורזת וקבורה בין חצי מחברי מהממשלה; העוני ממוטט את החברה הישראלית; השרים טובלים באמבטיות שמפניה בחוג הסילון; ומעל כולם – ראש ממשלת ישראל שנוהג כנהתנן חסר תקנה ועלוב. צריך עילה טובה מאלה בשביל לצאת ביוזמה מלחמתית?

דנינו (צילום: דודי לוי, ויקימדיה)
בשירות מי הוא פועל? המפכ"ל דנינו (צילום: דודי לוי, ויקימדיה)

שני סיפורים גדולים הלכו לעולמם לפני חודש. קודם כל משטרת ישראל והעומד בראשה, מר מפכ"ל יוחנן חידלון דנינו. סיפור שיחת החטופים למוקד 100 של המשטרה נסגר כרגיל, כמו שכל אזרח במדינה מכיר ויודע, והרשת מוצפת בסיפורים כאלה על בסיס יומי. אבל מי שאחראי לפיקוד, זה שאחראי למוקדי השירות של המשטרה, אופי השירות שלה לאזרח, לנחישות השירות, להגנה על האזרחים, לתמיכה ולעזרה לאזרחים, הוא האיש שבילה בשופינג בניו יורק ולא נותן את הדין על כך. וגם זו רק ההקדמה לסיפור המרכזי של דנינו. תחת פיקודו צמחה מפקדת פשע מאורגן במשטרת ישראל, בראשות המפקדים הבכירים ביותר, החוקרים הבכירים ביותר, יד ביד עם הפרקליטות. אנו עדים למיליוני דולרים שעברו כשוחד לידיים כחולות, שומרי החוק של ישראל בשביל לסגור תיקים של גדולים ומיוחסים. לא שלא חשדנו, והרי היו דברים תמוהים ומוזרים (ליברמן והעדים המתאדים שלו לדוגמה), אבל לא יכולנו לשים את האצבע, כי כולם שם שומרים על כולם.

אפשר לומר שזה מותה של משטרת ישראל כפי ששיקף אותה השוטר אזולאי, מאז ועד עולם הפשע של היום. פרשת השוחד המיוחסת לעו"ד רונאל פישר היא המסמר האחרון והגלוי בארון הקבורה של המשטרה. אין לה למשטרה תקומה אחרי זה, לא במסגרת הקיימת, לא אצל דנינו שנבחר לשרת את השלטון. אזרחי המדינה לא יכולים לבטוח במשטרה, בחוקרים שלה, בשקרים שלה, בכיסויי התחת שלה, באלימות המפורזת והמתוזמרת שלה. אי-אפשר להאמין שהמשטרה תדע להקיא מתוכה את המקולקלים, הרקובים, הבאושים, כי הם אלה שצריכים להקיא את עצמם. המשטרה צריכה להיסגר ובמקומה צריכה להיפתח משטרה אחרת, חדשה. אולי מופרטת, עם סינים ותאילנדים, כי ההפרטה שרונאל פישר עשה למשטרה – לכאורה, לכאורה – השאירה אותנו עם עובדים זרים ישראלים.

בחודש האחרון גם נקברה במהירות מטורפת פרשת שרה וגניבת רהיטי הגן. לא שהיה מי שיחקור או יורה על חקירה, וכנראה מישהו היה גם מגיע עם מזוודות כסף לחוקרים האלה. יש לנו אישור מלשכת ראש הממשלה שביבי ושרה גנבו רהיטים חדשים מתקציב מדינת ישראל למען ביתם הפרטי בקיסריה, זה שאנחנו משלמים עליו מיליוני שקלים בשנה, וזה הבית שבו הוא לא גר. ואם לא הייתה החטיפה, מה היה קורה בשבוע שלאחר מכן לממשלת ביבי, שאמור להיות תחת חקירה משטרתית באזהרה ולעמוד בפני כתב אישום? האם יהיר וציפי היו מוצאים עמוד שדרה אזרחי בסיסי להגיד לעם שהם לא יושבים בממשלה עם ראש ממשלה פלילי שכזה? נו, חבל על השאלה. חבל על הזמן.

המבצע של ביבי העלים מתודעת הציבור את ההתנגדות לתקציבים העודפים של צה"ל, לסיפורי פוגי על הורדת המע"מ לדירות, שתוריד את מחירי הדירות. זה מחק לנו מהזיכרון את גירעונות העתק בתקציב והדרישה של בנק ישראל להעלאות מיסים. זה דחה את הספירה לאחור של יהיר לפיד, כי בעוד חודשיים נחגוג את "עוד שנה וחצי יהיה כאן נהדר". גם היהיר ניצל, ועל כן תמך בביבי. הוא יכול להעלות מיסים כי צה"ל צריך, כי מלחמות עולות כסף. הוא יכול לבטל תכניות ולקצץ במשרדי הממשלה החברתיים בעיקר, כי מלחמות עולות כסף. יהיר גם שמח שלא שמנו לב שהוא פיטר 11 אלף מורים זמניים לחופש כדי שלא יקבלו קביעות דרך הקבלנים שלהם, כי מה זו הבטחה לבוחר? הוא יכול לבטל החזרי הכספים לעם ישראל בהעלאות החשמל שהיו בגלל האין גז ממצרים, ועכשיו יש גז. יהיר יכול להעביר עוד כסף חיזוק ההתיישבות היהודית של בנט, כי הם העורף ששומר עלינו מטילים מעזה. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה כי מלחמות עולות כסף.

ולא נשכח את התרגיל הפוליטי שהיה ערב המלחמה לחיסול ראשות הממשלה, התרגיל שנתפר על-ידי גדעון סער ורובי ריבלין. ביבי רעד מפחד כפי שמעולם לא פחד. סער היה בדרך להחליף אותו בבחירות של מרכז הנקניקיות של הליכוד, ביבי היה מוכרח להתפטר כי הוא לא יו"ר הליכוד והתרגיל היה אמור לעבור לשלב האחרון שבו הנשיא החדש ריבלין מטיל על סער את הרכבת הממשלה. ואז הגיע דני דנון, אח תאום למירי רגב, פתח את הפה מפיק המרגליות שלו ובהחלטה נכונה אחת ויחידה, אם כי מאוד מאוחרת ופחדנית, פיטר אותו הביבי. פחדנית, כי ליברמן אומר דברים קשים יותר עליו בתקשורת, ולו ביבי היה מנהיג אמיתי היה מפטר את ליברמן ומקבל 60 מנדטים בכנסת הבאה; ומהצד השני – כנראה שדני דנון לא יהיה דני דין אלא מתמודד ראוי ועיקש על ההנהגה בליכוד. ביבי המליך אתמול מלך חדש, סער מוטרד קשות וצפויה חבירה אחידה בין השניים לזרוק את נתניהו מהר מהתכנון המוקדם.

בחודש האחרון גם למדנו שאין אופוזיציה בישראל, (בוז'י, בוז'י, בוז'י. באמת?) ואם יהיר לפיד, שהיה פעם מחופש למאמי לאומי ושמאלן נגד מלחמות, היה מראיין עכשיו ושואל בשאלון המורחב מיהו ישראלי בעיניך, התשובה הייתה אחת: בנט. דתי, פנאט, מתלהם, צמא דם, מחרחר מלחמות, מתיר נקמות, שונא ערבים, מועל בכספי ציבור לטובת חבריו, מנהיג את השנאה הלאומית של ישראל נגד הערבים ושאר העולם. ולא, בנט לא שומר על עם ישראל, הוא שומר על עם ישראל כדמותו בלבד.

"תכנית היציאה" של ביבי מכל הצרות הפוליטיות והפליליות ניצחה. אלא שהמנוצח, אותו חמאס מרוסק, מנותץ וכתוש, עדיין עומד על תילי החברות שלו ויורה עלינו כאילו כלום. ניצחנו, כי ביבי והחמאס חד הם.   אחים תאומים לאותו הלגורל. אפשר להתחיל לחשב את קיצנו לאחור.

1 Comment

  1. ניר
    17 ביולי 2014 @ 18:52

    הפלסטינים אינם אלא קורבנות נצחיים, שאין להם יד ורגל בעיצוב גורלם. בעולמם, התנהגותם של הפלסטינים היא פונקציה חיוורת ונטולת תודעה או שיקול דעת; סוג של תגובה חוזרת ונשנית לבריונות הישראלית, שהיא הכוח שבאמת מערער את ה"שלום" במזרח התיכון.

    רק כך ניתן להסביר את העובדה שקרולינה לנדסמן, לדוגמה, מזהה את הטרגדיה האמיתית שלנו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ("טרגדיה ישראלית", "הארץ" 9.7), ולא עם דמויות כגון חאלד משעל, איסמעיל הנייה וחסן נסראללה. העדר התייחסות רצינית לכוחות הברבריים בעולם הערבי בכלל ובפלסטיני בפרט, מעיד על אחת משתיים: או נאיביות פוליטית שאי אפשר להתייחס אליה ברצינות, או אובדן מוחלט של מצפן מוסרי כלשהו. חוסר הנכונות להתייצב מאחורי הנהגתה של ישראל במלחמתה נגד ארגון איסלאמו־פשיסטי בנוסח האחים המוסלמים, הוא לא פחות ממביש.

    לכן גם אין להתפלא על כך שהאפשרות להטיל את האחריות על החברה האזרחית הפלסטינית פשוט לא קיימת מבחינתם. מתי קראתם באחרונה מאמר של אדם הגון, שיצא נגד היעדרה של עיתונות פלסטינית חופשית? או נגד העובדה שהחברה הפלסטינית לא קמה נגד החמאס ומקיאה אותו מקרבה?

    זהו אותו קו לא ביקורתי ולא מוסרי, שמצייר את תושבי רצועת עזה כאילו היו נפשות תמימות שנפלו קורבן להשתלטות עוינת של חייזר חמאסי (ובכך מטשטש את העובדה שהציבור הפלסטיני בחר בארגון בבחירות דמוקרטיות). כלומר, אותם כותבים יוצרים הפרדה מזויפת בין רבים וטובים חפים מפשע, לבין מיעוט חמאסניקי צמא־דם, ובה בעת, באותה נשימה, מסרבים לבצע את אותה הפרדה מלאכותית בחברה הישראלית; מי כמוהם מתנגד להצגת הרצח של מוחמד אבו חדיר כמעשה של קיצונים התלושים מהקונטקסט הרחב של החברה הישראלית? לא רק היכולת להבדיל בין טוב לרע אבדה להם, אלא גם ההגינות האינטלקטואלית הבסיסית.

    לפעמים יש להאיר את הידוע לכל: העם היהודי, גם כשהיה נתון לגרועים שבפוגרומים בארצות מוצאו, מעולם לא נקט אלימות כלפי חפים מפשע מקרב תוקפיו. מעולם לא קמו גדודי עז א־דין אל־קסאם יהודים במרחב הנוצרי, ומעולם לא התפוצצו מחבלים יהודים במדינות האיסלאם, למרות אפליה, נישול ודיכוי בלתי פוסקים.

    חשוב גם להדגיש כי ברוב הערים והמדינות בעולם, אי־שוויון בין שכונות, כמו גם בין קבוצות אתניות שונות, לא מוביל לאלימות. השחורים בארצות הברית, שסובלים מאפליה קשה פי כמה מערביי ישראל, לא זורקים בקבוקי תבערה אל עבר האוכלוסייה הלבנה. יהודי צרפת, אשר חווים אנטישמיות על בסיס יומיומי ממהגרים מוסלמים, מעולם לא יצאו לשרוף צמיגים ולידות אבנים ברחובות פריז.

    אסור שקולם של הכותבים הללו ייצג את קולו של השמאל. ליברלים אשר תוקפים את הליברלי שבמשטרים במזרח התיכון, בעודם שותקים בצורה מבישה לנוכח הברבריות הסובבת אותנו, בוגדים בליברליזם עצמו. הם יכולים לראות את עצמם כהמשך ישיר לאנשים שגרסו בזמנו שלבריטניה, בגלל היותה מדינה אימפריאליסטית, אין זכות מוסרית להתייצב נגד גרמניה הנאצית.

    מי שאינו מצליח להבדיל בין אל־קאעדה לארצות הברית או בין חמאס וחיזבאללה לישראל, איבד את מצפנו המוסרי. הוא אינו אלא לאומן פלסטיני במסווה של חסיד זכויות אדם.

    מאת שגיא ברמק [פורסם בעיתון הארץ]הכותב לומד היסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן