Skip to content

החוט הסמוי המקשר בין אומבריה לישראל

מנהרות מתברר יש גם באורבייטו באיטליה שנחפרו על ידי האטרוסקים בעיקר למטרות הגנה מפני הרומאים. היום רבות מהן הפכו למרתפי יין
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

ב-4 ביולי נסעתי עם חברה לאומבריה שבאיטליה לשני פסטיבלים של מוסיקה. הראשון של מוסיקה קלאסית בשם Trasimeno Music Festival, שכלל קונצרטים בעיירות שונות שנשקו לאגם טרסימנו המקסים. בסיום פסטיבל זה הגענו לפרוג'יה, בירת אומבריה, שם התקיים פסטיבל הג'אז המפורסם שנערך בחודש יולי מדי שנה. הטיול הזה תוכנן חודשים מראש ולא תיארנו לעצמנו שניסע בימים מתוחים של אי שקט שלפני המלחמה. המצב בארץ הדרדר מדי יום ומצאנו עצמנו מחפשות כל הזמן מסעדה או קפה שיש בהם תקשורת ושנוכל לברר כל פירור מידע נוסף בקשר למצב.

פסטיבל ג'ז בפרוג'יה - צילום בברלי כץ

למרות זאת, נהנינו מהקונצרטים שנערכו כל ערב בעיירות הקטנות בסגנון ימי הביניים, שמתאפיינות בכך שנבנו סביב ה-Centro Storico (המרכז העתיק). המופעים התקיימו בבזיליקות, כנסיות ומבצרים כמו מבצר האבירים ממלטה במג'יונה, בבזיליקה המפורסמת ע"ש סאן פרנצ'סקו הקדוש באסיסי, בבזיליקה של סאן פייטרו בפרוג'יה ובאודיטוריום ע"ש סאן דומניקו בפוליגנו. פסטיבל טרסימנו נערך מדי שנה באומבריה על ידי הפסנתרנית אנג'לה יואיט (Angela Hewitt) הידועה במיומנותה בנגינת יצירותיו של המלחין באך. הקונצרטים היו מגוונים ביותר וכללו את התזמורת הסמפונית ג'וזפה ורדי של מילנו עם המנצח האנגלי ג'פרי טייט, את הקוורטט של קרמונה, את הקמראטה של זלצבורג ואת הזמרת האנגליה הידועה דיים פליסיטי לוט. השחקן רוג'ר אלאם הופיע ביצירה של ווליאם וולטון Façade – An Entertainment והשתתפה כמובן גם הפסנתרנית יואיט, יוזמת הפסטיבל, שניגנה יחד עם ההרכבים השונים וגם כסולנית.

ג'ז בפרוג'יה - צילום: שיה מלכין

רוב הקונצרטים התקיימו בערבים ולכן שכרנו מכונית קטנה לטיולים בשעות היום לכל אותן עיירות וערים קטנות באומבריה ולא חדלנו להתפעל משכיות החמדה במוזיאונים השונים, מהרחובות הצרים והמדרגות המפותלות בסימטאות הרבות, מהכנסיות והבזיליקות וכן, גם מהבוטיקים ומוצרי האמנות, הקדרות, החרסינה והאריגים המיוחדים, כמו גם מהמטבח האיטלקי במסעדות הקטנות השונות.

המנהרות של אורבייטו - צילום בברלי כץ

והנה, בעיר אורבייטו Orvieto, מלבד הקתדרלה, הדומואו המפורסם בהדרו ויופיו, מצאתי חוט סמוי המקשר למצב הקשה שלנו בארץ. המילה המדוברת ביותר בזמנים אלו בישראל היא "מנהרות", המנהרות שנחפרו על ידי העזתים במשך שנים כנראה, לצורך התקפה ומעשי טרור נגדנו. באורבייטו מצאנו גם מנהרות, של האטרוסקים שחיו במאות ה-10 עד ה-3 לפנה"ס באומבריה והיו ידועים בתרבותם העשירה. לקחנו סיור מודרך במנהרות אורבייטו (Orvieto Undergrounds) וראינו מבוך שלם של מערות ומנהרות שנחצבו מתחת לפני הקרקע בעיקר כהגנה מפני הרומאים.

זהו ההבדל הקטן או הגדול בין מנהרות עזה שנחפרו למטרת טרור לבין מנהרות האטרוסקים שנחפרו כאמצעי הגנה. כך או כך, המנהרות הן סמל לזמן מלחמה. נאמר לנו שחלק גדול מהבתים בעיר מכילים מרתפים שכיום הפכו למרתפי יינות ואילו בימים ההם, המרתפים והמסדרונות הסמויים בבתים רבים, בעיקר אצל משפחות האצולה, הובילו אותם דרך העיר התחתית למקומות רחוקים מהעיר וגם שימשו אותם בעת מצור ומלחמה.

הרומאים כבשו בסופו של דבר את העיר ומעט האטרוסקים שנותרו נטמעו באוכלוסיה הרומאית. וכך, בברלי חברתי ואני סיירנו במעמקי האדמה במנהרות באורבייטו ולבנו חושש ונרגש מהמתרחש במנהרות בעזה.

את ארבעת הימים האחרונים שנותרו לאחר סיום פסטיבל המוסיקה הקלאסית בילינו בפרוג'יה בפסטיבל הג'אז, השונה כל כך בסגנונו. האווירה הייתה נהדרת, ברחובות העיר הוצבו במות לקונצרטים שונים, חינם אין כסף, וגם קונצרטים שנערכו באולמות ובאיצטדיון ואנחנו טעמנו גם וגם. בתיאטרון היפיפה בפרוג'ה Teatro Morlacchi שמענו את הלהקה של ג'ון סקופילד וגם את DOCTOR 3 עם דנילו ראה, אנזו פייטרופאלי ופבריציו ספרה. ובארנה סנטה ג׳וליאנה שמענו את Galactic/Dr. John ואת הזמרת הנהדרת אליאן אליאס וגם את סטפנו בולאני עם Hamilton De Holanda Duo שגם הפתיע אותנו ואירח את נגנית הקלרניט הישראלית ענת כהן שהפליאה בנגינתה.

סטיב מקרורי - צילום מהאינטרנט

בין לבין, בעודנו מסיירות ברחובות העיר השוקקת, ראינו מודעות פרסום לתערוכת צילום של הצלם הנודע סטיב מק'קארי. התערוכה תחת חסות אומבריה בשיתוף עם עירית פרוג'יה, היא שיר תהילה למחוז אומבריה וכונתה בשם: אומבריה הסנציונית. בכל חוצות פרוג'יה ובכניסה לתערוכה מתנוסס צילומה של אישה צעירה בת ה-27 בשם ורונירה קורבליני, אותה בחר הצלם כמוזה של אומבריה היפה, המתפתחת, האנושית וכפרסום ראשוני לתערוכה המיוחדת על אומבריה. באחד המאמרים על התערוכה נכתב שסטיב מק'קארי נתקל בה בעת היותו בפסטיבל רחוב, שם היא לבשה בגד מסורתי של ימי הביניים. הוא ביקש את אחד מעוזריו לפנות אליה בשמו ולבקש את הסכמתה לסידרת צילומים. היא הסכימה והוא ערך את הצילומים הרבים באתרים שונים באזור.

ב-2013 חזר לאומבריה ושוב פנה אליה וצילם אותה והפעם בפרוג'יה. את רוב העבודה סיים בניו יורק והחליט על שם התערוכה: Sensationa Umbria במטרה לקדם את אומבריה בשנים הבאות. התערוכה מיוחדת במינה מכיוון שיותר מ-80 תמונות מונחות על הרצפה כשיקופיות מוגדלות ומוארות בחדר חשוך. הצילומים משקפים את התרשמויותיו של מק'קאריי בעת ביקוריו במחוז אומבריה. לדבריו: "המירב שניסיתי ועשיתי בחיי הוא לטייל ולבחון את העולם, מה יכול להיות יותר נפלא מזה?". ואכן צילומיו מתארים את אומבריה על כל האספקטים שבה, אנשים פשוטים מכל השכבות, הבעות פניהם, עיסוקיהם, הנוף של המקום, הצמחיה, עבר והווה הנפרסים על אלף שנים. לדבריו טיולים ומסעות אינם קיימים אם אי אפשר לספר עליהם, ומסע לא יכול להתקיים אם אין צלם שינציח את כל השלבים שלו.

סטיב מק'קאריי התפרסם לראשונה כאשר פרסם ב-1985, בעת היותו צלם הנשיונל גיאוגרפיק את תמונתה המפורסמת של שרבט גולה, ילידת 1972. הוא פגש אותה ב-1984 בהיותה כבת 12, נערה אפגנית בעת המלחמה הסובייטית באפגניסטן, ששהתה במחנה פליטים בפקיסטן. הפורטרט הנפלא של הנערה עם העיניים הירוקות, היוקדות והחודרות, ששיקפו את סבלה ואת הטרגדיה של המלחמה, נגע לליבם של מיליוני אנשים בכל העולם והעלו את קרנו של הצלם.

שנים לאחר מכן, ב-2002, יצאה משלחת מטעם העיתון במטרה למצוא את הנערה. והיא אכן אותרה בכפר מרוחק בדרום אפגניסטן, כבר בת 30, נשואה עם ארבע בנות. היא מעולם לא ראתה את תצלומה המפורסם. במשך 15 שנה הייתה סגורה בפני המערב והתקשורת ועד 2001, לאחר מיגור שלטון הטאליבן על ידי צבא ארה"ב שפלש לאפגניסטן. זהותה אומתה בטכנולוגיית זיהוי ביומטרי של קשתית העין.

ורוניקה - צילום: שיה מלכין

בעלה התיר לה לחשוף את פניה והיא צולמה שנית מחזיקה בידיה את תצלומה הראשון. סיפור חייה פורסם ב-2003 וסרט על החיפוש אחריה הופק על ידי ערוץ העיתון. ההבדל בין שני הצילומים גדול ובגיל 30 היא נראית מבוגרת הרבה יותר, אך עיניה הירוקות נותרו עם מבטן הנוקב והחודר והן מביעות את הכל.

סטיב מק'קאריי שינה כיוון ועבר לצד האופטימי, לחיים, לשמחה, לטבע, לעתיד ורוד יותר, וצילם את ורוניקה שגורלה שפר עליה לאין ערוך. עבורנו, לבברלי חברתי ולי, היה זה בונוס נוסף בטיול המוסיקלי והאמנותי וזכינו לראות את התערוכה הצבעונית, האופטימית והאנושית כל כך. אולי בטיול הבא לאיטליה, החוט הסמוי שהזכיר לי את הדמיון בין המנהרות בארץ ובאומבריה ישנה את צבעו ואת מהותו למשהו איכותי וחיובי. אולי גם נזכה יום אחד לפנים ולמוזה משלנו, של ישראל, פנים שיבטאו את היופי, את ההישגים הנפלאים, את אומץ הלב, את התקווה לשלום ולחיים רגילים ונורמליים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן