בתחילת ספר שמות אנו נחשפים לאחד ממנהיגיה הגדולים של עם ישראל, משה רבנו. קורות משה מתוארים לנו עוד משלב נישואי הוריו, לידתו והנחתו על שפת היאור בגלל גזרת פרעה, כפי שמתאר לנו הכתוב: וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האשה ותלד בן ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים. ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאר. ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו [שמות פרק ב, א-ד]

פסוקים אלו מהווים מעין קורות חיים ראשוני של האיש משה, בו מתואר לנו אביו "איש מבית לוי" שמתחתן עם "בת לוי" ומהפסוקים כאן עולה שלרך הנולד יש גם "אחות". פסוקים אלו מעוררים קושי, אותו היטיב לתאר ר' חיים פלטיאל [צרפת המאה ה-13] בעומדו על משמעות הכתוב "וילך איש מבית לוי –…למה לא פירש כאן שמו, צריך עיון". [ר' חיים פלטיאל שמות ב, א], במילים פשוטות מדוע מוצנעים שמות הוריו של משה, מדוע אין הכתוב מפרט לנו את זהותם, תחת זאת מסתפק הכתוב בציון סתמי איש מבית לוי, בת לוי? ודוק אם מדובר בחשש שמא למושיען של ישראל חסר ייחוס משפחתי על כך אומר המדרש "אין איש אלא מגדולי ישראל ומגדולי הארץ" [שכל טוב (בובר) שמות פרק ב, סימן א], ואם תאמר שזהותם אינה חשובה לנו, נקשה והרי בעוד מספר פרקים בדיוק נקרא: ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה [שמות ו, כ]. כלומר, בהמשך כן מפרט לנו הכתוב את זהותם של הוריו של משה, אם כך מה טעם להסתיר את זהותם בפרשת שמות?

דומה בעיני, שהסתרה זו אינה מקרית, וזהות הוריו של משה נעלמת מאתנו בפרשת שמות כדי ללמדנו פרק חשוב בהלכות ציבור ונבחריו. פרק שמבקש לתאר לנו שאת התואר "המנהיג" של עם ישראל משה משיג בכוחות עצמו, לא בזכות הוריו, לא בזכות ייחוסו המשפחתי, לא בזכות מעמדו הרם של אביו או צדקנותה של אימו – כל אלו כלל לא היוו משקל לבחירה במשה למנהיג. אלא מעשיו, אישיותו היו אלו שהשפיעו והצדיקו את מנהיגותו. מסילותיו האישיות הם שהובילו אל המנהיגות, אל המסע האישי עד לתואר "עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" [במדבר יב, ז],  ועד למדרגה של "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" [שמות לג, יא], מגיע משה בזכות עצמו.

ואכן העוקב אחר האיש משה קודם מנהיגותו יכול להבין את הבחירה בהמשך למנהיג. ומה מלמדים אותנו הכתובים על משה שמצדיק את בחירתו בהמשך.

את ילדותו מעביר הנער משה בבית פרעה [שמות ב, י]. בארמון המלך נחשף משה לדרכי ההנהגה, רזי הרשות ותכסיסי המלכות. כך למשל מסביר בעל ה"משך חכמה" בספר בראשית את סיבת כליאתם של שר המשקים ושר האופים יחד עם  יוסף במצרים: "נראה דמן השמים היה שיהיה ימים עם שר המשקים והאופים, ללמוד תכסיסי מלכות וכל חללה של רשות אשר ראוי לשליט לידע. ולכן חלמו רק שלושה ימים קודם צאתם, שאם חלמו קודם, אז שר האופים קצף עליו, ולא היה מלמדו מסתרי המלוכה ומנהגיה. ושר המשקים ושר האופים המה היו שרי המדינה של כל המשקים והאופים במדינה עליהם, ועל המכס מהם" [משך חכמה, בראשית מ, יג].

מכאן שלחינוך משמעות מיוחדת בהתפתחותו של מנהיג. המקום בו למד, שאב את ידיעותיו, הוא נדבך חשוב אצל מנהיג.

אלא שחינוך לבד אינו מספיק ואדם נמדד לא רק במקום גידולו וחינוכו אלא ביכולתו לתרגם את הכלים התיאורטיים למעשים. בפרקטיקה מתגלה משה כלוחם צדק, שמבקש להתערב בכל מקום שהצדק נדחק. חוש מפותח זה מתואר לנו בהרחבה בשלושה אירועים שונים, האירוע הראשון מתייחס למקרה בו משה בביקורו בשטח רואה איש מצרי מכה איש עברי – ותגובתו הטבעית היא להושיע את העברי, כאשר הוא הורג את המצרי [שמות ב, יא-יב]. האירוע השני מתואר לנו ביום שלמחרת כאשר הוא רואה שני אנשים עברים רבים. כאן מטיח משה כלפי המכה "רשע למה תכה רעך" [שמות ב, יג]. האירוע השלישי מתרחש מחוץ לגבולות מצרים, והוא קורה במדיין. במהלך בריחתו משלטונות החוק המצריים, הוא מגיע למדיין ועוצר בבאר, המקום המרכזי של אותם ימים. שם רואה משה את הרועים מגרשים את בנות יתרו המבקשות להשקות את צאן אביהם, גם כאן משה מתערב ומושיע את בנות יתרו [שמות ב, טז-יז].

לכאורה הישנות הסיפורים מספר פעמים הינה מיותרת. הרי על חוש הצדק של משה היינו יכולים ללמד גם אם היה מתואר לנו מקרה אחד, שכן כל אחד מהמקרים הוא כשלעצמו יש בו כדי ללמד על רגישות גבוהה של אדם שאינו מסוגל להתעלם מקום שלנגד עיניו מתרחשת עוולה. אז נכון שבפשטות ניתן לטעון שלעיתים הישנות של תופעה החוזרת על עצמה מספר פעמים יש בה ללמד על משהו שורשי מהותי, ולא על אקראיות. אולם אם נבקש להעמיק עוד קצת הרי שחרף הדמיון שבין שלושת המקרים במהלכם נחשף משה כמגן החלש, מדובר בשלושה מקרי בוחן שונים זה מזה.

המקרה הראשון הוא מקרה המתאר את התערבותו של משה כאשר הוא מבחין באיש מצרי מכה איש עברי – מקרה כזה, למרות שקל יותר להזדהות עם האיש עברי, ולכן גם יותר קל לפגוע במצרי, משה כמי שגדל בארמון וכמי שספג שנאה לישראלים, יכל להתעלם. תחת זאת משה נוטל סיכון כבד, שכן במעשיו הוא מסייע לעברי ולא למצרי, לעבד ולא לאדון, הוא מפר את החוק הוא אולי מורד במלך, אבל את משה זה לא מעניין. במקרה השני כבר מדובר בשני עברים שרבים. לכאורה משה יכל להניח להם ולהמשיך בדרכו הלאה בלי להתערב, אולם משה אינו עושה כן והוא מתערב. אמנם התגובה שונה כאן, משה שואל "רשע למה תכה רעך". מתגובתו של משה, כאשר הוא מבין שסודו נחשף, ובריחתו למדיין – אתה למד שמשה כלל לא התכוון לפגוע במכה, אלא להוכיחו בלבד, שכן אילו רצה יכל משה להרוג את הישראלי וזאת כדי שלא יופץ קלונו ברבים, תחת זאת הוא בורח למדיין. המקרה השלישי, בו משה מסייע לבנות יתרו, אינו דבר של מה בכך, שכן משה הוא פליט, ברח ממצרים ומבקש מקלט במדיין. במקרה כזה משה היה צריך להתעלם שכן כפליט עליו להצניע את מעשיו כדי שלא ייחשף או יוסגר בחזרה למצרים, אולם משה אינו מסוגל להכיל את חוסר הצדק הנגלה לעיניו והוא קם להושיע את בנות יתרו.

עתה ברור יותר מדוע בחר המקרא להצניע את ייחוסו המשפחתי של משה. ייחוס אשר אם היה מתגלה לנו מהתחלה, היה מעורר את הספק שמא משה הגיע למנהיגותו אך בגלל קשריו ולא כישוריו.

* עו"ד אלישי בן יצחק מוסמך במשפטים מטעם האוניברסיטה העברית, בעל משרד עורכי דין ומרצה מן החוץ במרכז האקדמי שערי משפט.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אלישי בן-יצחק"]