Skip to content

ניצחתם? זכיתם בכל הקופה? עשו בנו כרצונכם

רציתם משילות? קיבלתם משילות. קחו אותה והניחו לנו. קחו אותה והשמידו כל זכר לתרבות שהייתה כאן לרגע. לחינוך, לנימוס, לשיקול הדעת, ליישוב הדעת, לסבלנות, לסובלנות, למדינת הרווחה וההצלה, למדינה החילונית והפלורליסטית, לבריאות, להשכלה, לשוויון ולחירות

ניצחתם? זכיתם בכל הקופה? עשו בנו כרצונכם

רציתם משילות? קיבלתם משילות. קחו אותה והניחו לנו. קחו אותה והשמידו כל זכר לתרבות שהייתה כאן לרגע. לחינוך, לנימוס, לשיקול הדעת, ליישוב הדעת, לסבלנות, לסובלנות, למדינת הרווחה וההצלה, למדינה החילונית והפלורליסטית, לבריאות, להשכלה, לשוויון ולחירות

שלושה שבועות אחרי שיום הבחירות נפל לנו על הראש, והתמונה ברורה מאי פעם. ככל שחולפים הימים, שעה אחר שעה, מתברר עד כמה הניצחון היה טוטאלי וכמה התבוסה סופית. ולא, זה לא כמות המנדטים שההוא אסף והאחרים איבדו. ממש לא. כי בסופו של יום הבחירות, שלושה שבועות אחריו, התעוררנו עם אותם המספרים בדיוק.

ניצחת? תמשול. נתניהו (צילום ארכיון: נירה ידין)

זו לא המתמטיקה של התוצאות וגם לא הסטטיסטיקה. זה לא סוף המעשה במחשבה תחילה – זה סופה של המחשבה. זו לא התבוסה – זו ההכרה וזה החידלון שבסופה.

כי אם צריך לשים את האצבע על הנקודה המהותית ביותר, המוחשית ביותר, שמכה בנו מאז בוקר ה-18 במרץ – היא אובדן העניין. הניתוק. הייאוש. אם עד אותו הבוקר חשבנו, הערכנו, קיווינו, פיללנו, כמהנו לשינוי כלשהו, לתמורה, לחישוב מסלול מחדש – הרי שכל זה גווע באחת בבוקר ה-18 במרץ. מעט האוויר שעוד היה בבלון שלנו, בלון שגם ככה לא היה ממש מנופח, יצא בשריקה חרישית. והבלון המסמורטט שלנו נשמט אל הקרקע באיוושה חרישית, נחת והשתרע על האדמה ללא קול.

חינוך? ביטחון? בנט (צילום ארכיון: ענבל כהן חמו)

איבדנו עניין. נואשנו מהסיכוי. הרמנו ידיים. ניצחתם? קחו הכל. עשו מה שאתם רוצים. אל תשאלנו אותנו יותר. כן, אדוני ראש הממשלה – כולה שלך. עשה בה כרצונך. רוצה איראן? שיהיה איראן. כמה איראן שתרצה. מה זה משנה מה אנחנו אומרים. מה חשוב מה העולם חושב. מי זה בכלל נשיא ארה"ב. מי זו אמריקה. הם לא יודעים כלום ואתה הרי יודע הכל.

חינוך? תרבות? פלורליזם? שוויון? צדק חברתי? זכות לדיור ציבורי? זכות ואפשרות לדיור בכלל? תחבורה ציבורית? רווחה? שכר הוגן? ביטחון תעסוקתי? צמצום פערים חברתיים? הקלה ביוקר המחייה? חינוך? תרבות? עיתונות? ידע? השכלה? השכלה גבוהה? בריאות שוויונית? עשו בהם כרצונכם.

ליברמן (צילום: דן בר דוב)
מי צריך יחסי חוץ. ליברמן (צילום ארכיון: דן בר דוב)

לנו לא אכפת יותר כלום. רוצים להרוס? בבקשה. תהרסו את מה שנשאר משירות החוץ והיחסים עם העולם. תנו לבנט להנציח את הכיבוש. תנו לסלומיאנסקי להמשיך בגזל השיטתי. תנו לרגב התרבותית את התרבות. תנו לשקד את ביטחון הפנים. תנו לאריאל לבנות את שטחי A ו-B ו-C גם. תנו לכחלון כל מה שירצה. תנו לגפני כל מה שנשאר. תנו לדרעי את הפנים – תנו לליברמן את החוץ.

תנו לביבי לנצח. הוא ממילא לא סופר אותנו. הוא ממילא לא סופר אף אחד.

הוא מכיר הכל. גם מבפנים. דרעי (צילום: ויקימדיה)

ואנחנו? אנחנו מרימים ידיים. אנחנו הדור שבגר. הסתדרנו איכשהו. נשרוד. יש לנו סוג של פנסיה. יש לנו קורת גג. מכונית או שתיים. גמרנו לשלם את המשכנתא. התגייסנו, שירתנו, סיימנו גם את פרק המילואים. הצלחנו למצוא לעצמנו פרנסה סבירה. אנחנו מפרישים לפנסיה שאולי תספיק לנו (ואולי לא). אנחנו מסוגלים לרכוש ביטוח בריאות משלים ולפעמים אפילו ביטוח חיים. אנחנו לא תלויים בתחבורה הציבורית וגם לא במערכת הרווחה ועושים הכל בשביל שלא נהיה תלויים אי פעם בביטוח הלאומי הנוראי.

תרבות? למה לא? רגב (צילום ארכיון: דן בר דוב)

וגם ילדינו, על הדרך, גדלו ובגרו ושרדו באורח פלא את מערכת החינוך, היסודית והתיכונית ואוטוטו גם האקדמית. הם מסתדרים איכשהו ובבוא היום יירשו את מה שהצליחו לצבור הדורות שמעליהם – את הורינו ואותנו. ועל נכדינו ונינינו אין טעם שנחשוב בכלל. מה שיהיה איתם, יהיה. סיכוי לא רע שזה לא יהיה כאן.

אז קחו הכל. ניצחתם? כולה שלכם. רציתם משילות? קחו אותה והניחו לנו. תשמידו כל זכר לתרבות שהייתה כאן

ביטחון הפנים, ברור. שקד (צילום ארכיון: ציפי מנשה)

לרגע, לחינוך, לנימוס, לשיקול הדעת,, ליישוב הדעת, לסבלנות, לסובלנות, למדינת הרווחה וההצלה שקמה כאן כנגד כל הסיכויים, למדינה החילונית והפלורליסטית שהדורות של סבינו והורינו חלמו ועבדו וניסו להקים. ניצחתם? קומו והשלימו את הרס מערכת הבריאות המפוארת, את כתישת האקדמיה המכובדת, את מערכת המשפט, את מאזני הצדק, את ערכי החופש, השוויון, את חופש העיתונות, את חופש המידע, את החירות לדעת.

תשמרו על הכיבוש והדיכוי. לעולם. כי מה חשוב האדם – העיקר הרי האדמה. ומה חשוב הקיום שלנו – חשובים רק סלעי קיומנו.

ניצחתם. הבסתם אותנו ללא תנאי. אז אנא מכם, הניחו לנו. רציתם משילות? קיבלתם. אז בבקשה: תמשלו.

אל תביטו לאחור, הניחו להולכים.

 

[related-posts title="מדבר אל הקיר – מאמרים קודמים"]

 

 

8 Comments

  1. רובי
    7 באפריל 2015 @ 12:17

    נמאסו עלי פוסטים של ייאוש. אני מעדיף פוסטים של חשבון נפש. וכאלה, כמעט ואין. כאילו השמאל הישראלי חף מטעויות. כאילו כלום לא באשמתנו. "זו הדמוגרפיה". "זה כתוצאה מחלחול תרבות הטמטום והלאומנות של הימין". אז זהו שלא! ואני גם לא מסכים עם אלה שאומרים מעל כל במה או בכל שיחת סלון ש"צריך להמציא את השמאל מחדש". בולשיט. צריך להמציא את השמאל מ-ישן! לכו כמה עשרות שנים אחורה, תתבוננו במנהיגים האלה של אז ותבינו איפה אנחנו נופלים פעם אחר פעם. אין כיום איזשהו "זקן שבט" בשמאל שעם ישראל יכול להשפיל מולו מבט מבוייש כשהוא הולך במסדרונות. אין איזושהי דמות דמות חינוכית וסמכותית כאחד. מי שראה את סרטו אורי זוהר "הצילו את המציל" בוודאי זוכר את דמותו של ה"זקן". זה שמביט בהריסות סוכת המציל הההרוסה ומטיח באורי: "כמה החיים שלך נראים". עם ישראל הוא הוא אורי זוהר מהסרט. הסוכה היא סוכת דוד המטה ליפול. ואין "זקן" אחד לרפואה שידפוק לעם הזה מבט חודר בעיניים ויוציא ממנו גמגום מלא חרטה "אבל זקן, אתה לא מבין… אני… ". פשוט אין, ולא, שמעון פרס מעולם לא היה אותו זקן אלא רק אורי זוהר בגרסה מבוגרת יותר. עם ישראל חייב דמות סמכותית. דמות חזקה. דמות הגיונית. דמות מתונה. שמתרחקת מקיצוניות ומשוליים סהרוריים. שיודעת לשלוט על האגו שלה ועל תאוות הבצע-שלטון שלה ולא נוטה אחר אופנות מתחלפות או מקצינה עמדות כדי לבדל את עצמה מהמחנה השני. לפחות למראית עין. דמות נקייה מרבב. דמות שאף קרימינל או מושחת לא ייעז לבחון את הגבולות שלה. הבו לי "זקן" כזה והשמאל לוקח את הבחירות הבאות בהליכה. אפילו ביבי לא יוכל לו. יש לכם? לא נראה לי. אולי שלי יחימוביץ' תהפוך יום אחד לדמות כזו. עד אז נאכל חצץ ובאשמתינו בלבד.

    • פשוט נפלא
      7 באפריל 2015 @ 13:07

      כך נראה חשבון נפש אמיתי. יישר כוח !
      הבעיה היא, שאין מי שיוציא להם את הראש מהאדמה, בו טמנו אותו וזרקו את המפתח לאי שם.

    • עמית מנדלזון
      7 באפריל 2015 @ 14:45

      איזה חשבון נפש יכול השמאל לעשות ? הרי הוא לא היה בשלטון לכן הוא בהחלט חף מטעויות. לשמאל בישראל אין סיכוי לא היה סיכוי ולא יהיה סיכוי, הקומבינציה של יהודים ומזרח תיכון היא קטלנית היהודי שמקורו בלבנט חזר אליה בשמחה וששון ועם חיזוק מרשים של חרדות. כן יש מקום לייאוש כי אין שום סיכוי ולא יהיה שום סיכוי ולא חשוב כמה חשבון נפש תעשה, מדינת ישראל היא עוד מדינה לבנטינית ים תיכונית שאף אחד לא מתרגש בה משוד וגניבה ושחיתות

  2. אמיר
    6 באפריל 2015 @ 23:01

    עצוב כמה שזה מבטא את התחושות של רבים מאיתנו,כולל את שלי

  3. לבנה
    6 באפריל 2015 @ 21:03

    פוסט נהדר! מתמצת את הכל בדיוק כמו שאני חושבת…

    • מה כל כך נהדר?
      7 באפריל 2015 @ 11:09

      פוסט של לוזר מתנשא: נלחמנו, ניסינו לנצח, כל האמת בצד שלנו, עכשיו תישארו עם כל הזבל, כי זה מה שאתם – הצד השני – המנצח, אין בכם שום דבר טוב.
      מעניין, הסתדרנו איכשהו, ילדינו הסתדרו באורח פלא… מעניין, מה שהסתדר לטובה, היה רק נס ולא שייך לשלטון, אבל כל השלילי שייך לכם – לשלטון.
      הקיצר, פוסט מטומטם שלא רואה ממטר אף אחד, גם לא אותך.

      • גורן
        9 באפריל 2015 @ 0:12

        יתכן בגלל "שהסתדרתם" אתם והילדים שלכם יש כאלה שלא הצליחו להסתדר בתקופת השלטון שלכם ואולי זו הנקמה שלהם בכם אני כותב רק תאוריה ניתן לקבל אותה וניתן לשלול אותה דרך אגב נבואת שחורות מאין אלה אני זוכר כשבגין עלה לשלטון והיו אף גרועות יותר

  4. גידי
    6 באפריל 2015 @ 15:03

    תהיה גבר תשפיל את עצמך, כאלה כתבות אני אוהב…

שלושה שבועות אחרי שיום הבחירות נפל לנו על הראש, והתמונה ברורה מאי פעם. ככל שחולפים הימים, שעה אחר שעה, מתברר עד כמה הניצחון היה טוטאלי וכמה התבוסה סופית. ולא, זה לא כמות המנדטים שההוא אסף והאחרים איבדו. ממש לא. כי בסופו של יום הבחירות, שלושה שבועות אחריו, התעוררנו עם אותם המספרים בדיוק.

ניצחת? תמשול. נתניהו (צילום ארכיון: נירה ידין)

זו לא המתמטיקה של התוצאות וגם לא הסטטיסטיקה. זה לא סוף המעשה במחשבה תחילה – זה סופה של המחשבה. זו לא התבוסה – זו ההכרה וזה החידלון שבסופה.

כי אם צריך לשים את האצבע על הנקודה המהותית ביותר, המוחשית ביותר, שמכה בנו מאז בוקר ה-18 במרץ – היא אובדן העניין. הניתוק. הייאוש. אם עד אותו הבוקר חשבנו, הערכנו, קיווינו, פיללנו, כמהנו לשינוי כלשהו, לתמורה, לחישוב מסלול מחדש – הרי שכל זה גווע באחת בבוקר ה-18 במרץ. מעט האוויר שעוד היה בבלון שלנו, בלון שגם ככה לא היה ממש מנופח, יצא בשריקה חרישית. והבלון המסמורטט שלנו נשמט אל הקרקע באיוושה חרישית, נחת והשתרע על האדמה ללא קול.

חינוך? ביטחון? בנט (צילום ארכיון: ענבל כהן חמו)

איבדנו עניין. נואשנו מהסיכוי. הרמנו ידיים. ניצחתם? קחו הכל. עשו מה שאתם רוצים. אל תשאלנו אותנו יותר. כן, אדוני ראש הממשלה – כולה שלך. עשה בה כרצונך. רוצה איראן? שיהיה איראן. כמה איראן שתרצה. מה זה משנה מה אנחנו אומרים. מה חשוב מה העולם חושב. מי זה בכלל נשיא ארה"ב. מי זו אמריקה. הם לא יודעים כלום ואתה הרי יודע הכל.

חינוך? תרבות? פלורליזם? שוויון? צדק חברתי? זכות לדיור ציבורי? זכות ואפשרות לדיור בכלל? תחבורה ציבורית? רווחה? שכר הוגן? ביטחון תעסוקתי? צמצום פערים חברתיים? הקלה ביוקר המחייה? חינוך? תרבות? עיתונות? ידע? השכלה? השכלה גבוהה? בריאות שוויונית? עשו בהם כרצונכם.

ליברמן (צילום: דן בר דוב)
מי צריך יחסי חוץ. ליברמן (צילום ארכיון: דן בר דוב)

לנו לא אכפת יותר כלום. רוצים להרוס? בבקשה. תהרסו את מה שנשאר משירות החוץ והיחסים עם העולם. תנו לבנט להנציח את הכיבוש. תנו לסלומיאנסקי להמשיך בגזל השיטתי. תנו לרגב התרבותית את התרבות. תנו לשקד את ביטחון הפנים. תנו לאריאל לבנות את שטחי A ו-B ו-C גם. תנו לכחלון כל מה שירצה. תנו לגפני כל מה שנשאר. תנו לדרעי את הפנים – תנו לליברמן את החוץ.

תנו לביבי לנצח. הוא ממילא לא סופר אותנו. הוא ממילא לא סופר אף אחד.

הוא מכיר הכל. גם מבפנים. דרעי (צילום: ויקימדיה)

ואנחנו? אנחנו מרימים ידיים. אנחנו הדור שבגר. הסתדרנו איכשהו. נשרוד. יש לנו סוג של פנסיה. יש לנו קורת גג. מכונית או שתיים. גמרנו לשלם את המשכנתא. התגייסנו, שירתנו, סיימנו גם את פרק המילואים. הצלחנו למצוא לעצמנו פרנסה סבירה. אנחנו מפרישים לפנסיה שאולי תספיק לנו (ואולי לא). אנחנו מסוגלים לרכוש ביטוח בריאות משלים ולפעמים אפילו ביטוח חיים. אנחנו לא תלויים בתחבורה הציבורית וגם לא במערכת הרווחה ועושים הכל בשביל שלא נהיה תלויים אי פעם בביטוח הלאומי הנוראי.

תרבות? למה לא? רגב (צילום ארכיון: דן בר דוב)

וגם ילדינו, על הדרך, גדלו ובגרו ושרדו באורח פלא את מערכת החינוך, היסודית והתיכונית ואוטוטו גם האקדמית. הם מסתדרים איכשהו ובבוא היום יירשו את מה שהצליחו לצבור הדורות שמעליהם – את הורינו ואותנו. ועל נכדינו ונינינו אין טעם שנחשוב בכלל. מה שיהיה איתם, יהיה. סיכוי לא רע שזה לא יהיה כאן.

אז קחו הכל. ניצחתם? כולה שלכם. רציתם משילות? קחו אותה והניחו לנו. תשמידו כל זכר לתרבות שהייתה כאן

ביטחון הפנים, ברור. שקד (צילום ארכיון: ציפי מנשה)

לרגע, לחינוך, לנימוס, לשיקול הדעת,, ליישוב הדעת, לסבלנות, לסובלנות, למדינת הרווחה וההצלה שקמה כאן כנגד כל הסיכויים, למדינה החילונית והפלורליסטית שהדורות של סבינו והורינו חלמו ועבדו וניסו להקים. ניצחתם? קומו והשלימו את הרס מערכת הבריאות המפוארת, את כתישת האקדמיה המכובדת, את מערכת המשפט, את מאזני הצדק, את ערכי החופש, השוויון, את חופש העיתונות, את חופש המידע, את החירות לדעת.

תשמרו על הכיבוש והדיכוי. לעולם. כי מה חשוב האדם – העיקר הרי האדמה. ומה חשוב הקיום שלנו – חשובים רק סלעי קיומנו.

ניצחתם. הבסתם אותנו ללא תנאי. אז אנא מכם, הניחו לנו. רציתם משילות? קיבלתם. אז בבקשה: תמשלו.

אל תביטו לאחור, הניחו להולכים.

 

[related-posts title="מדבר אל הקיר – מאמרים קודמים"]

 

 

8 Comments

  1. רובי
    7 באפריל 2015 @ 12:17

    נמאסו עלי פוסטים של ייאוש. אני מעדיף פוסטים של חשבון נפש. וכאלה, כמעט ואין. כאילו השמאל הישראלי חף מטעויות. כאילו כלום לא באשמתנו. "זו הדמוגרפיה". "זה כתוצאה מחלחול תרבות הטמטום והלאומנות של הימין". אז זהו שלא! ואני גם לא מסכים עם אלה שאומרים מעל כל במה או בכל שיחת סלון ש"צריך להמציא את השמאל מחדש". בולשיט. צריך להמציא את השמאל מ-ישן! לכו כמה עשרות שנים אחורה, תתבוננו במנהיגים האלה של אז ותבינו איפה אנחנו נופלים פעם אחר פעם. אין כיום איזשהו "זקן שבט" בשמאל שעם ישראל יכול להשפיל מולו מבט מבוייש כשהוא הולך במסדרונות. אין איזושהי דמות דמות חינוכית וסמכותית כאחד. מי שראה את סרטו אורי זוהר "הצילו את המציל" בוודאי זוכר את דמותו של ה"זקן". זה שמביט בהריסות סוכת המציל הההרוסה ומטיח באורי: "כמה החיים שלך נראים". עם ישראל הוא הוא אורי זוהר מהסרט. הסוכה היא סוכת דוד המטה ליפול. ואין "זקן" אחד לרפואה שידפוק לעם הזה מבט חודר בעיניים ויוציא ממנו גמגום מלא חרטה "אבל זקן, אתה לא מבין… אני… ". פשוט אין, ולא, שמעון פרס מעולם לא היה אותו זקן אלא רק אורי זוהר בגרסה מבוגרת יותר. עם ישראל חייב דמות סמכותית. דמות חזקה. דמות הגיונית. דמות מתונה. שמתרחקת מקיצוניות ומשוליים סהרוריים. שיודעת לשלוט על האגו שלה ועל תאוות הבצע-שלטון שלה ולא נוטה אחר אופנות מתחלפות או מקצינה עמדות כדי לבדל את עצמה מהמחנה השני. לפחות למראית עין. דמות נקייה מרבב. דמות שאף קרימינל או מושחת לא ייעז לבחון את הגבולות שלה. הבו לי "זקן" כזה והשמאל לוקח את הבחירות הבאות בהליכה. אפילו ביבי לא יוכל לו. יש לכם? לא נראה לי. אולי שלי יחימוביץ' תהפוך יום אחד לדמות כזו. עד אז נאכל חצץ ובאשמתינו בלבד.

    • פשוט נפלא
      7 באפריל 2015 @ 13:07

      כך נראה חשבון נפש אמיתי. יישר כוח !
      הבעיה היא, שאין מי שיוציא להם את הראש מהאדמה, בו טמנו אותו וזרקו את המפתח לאי שם.

    • עמית מנדלזון
      7 באפריל 2015 @ 14:45

      איזה חשבון נפש יכול השמאל לעשות ? הרי הוא לא היה בשלטון לכן הוא בהחלט חף מטעויות. לשמאל בישראל אין סיכוי לא היה סיכוי ולא יהיה סיכוי, הקומבינציה של יהודים ומזרח תיכון היא קטלנית היהודי שמקורו בלבנט חזר אליה בשמחה וששון ועם חיזוק מרשים של חרדות. כן יש מקום לייאוש כי אין שום סיכוי ולא יהיה שום סיכוי ולא חשוב כמה חשבון נפש תעשה, מדינת ישראל היא עוד מדינה לבנטינית ים תיכונית שאף אחד לא מתרגש בה משוד וגניבה ושחיתות

  2. אמיר
    6 באפריל 2015 @ 23:01

    עצוב כמה שזה מבטא את התחושות של רבים מאיתנו,כולל את שלי

  3. לבנה
    6 באפריל 2015 @ 21:03

    פוסט נהדר! מתמצת את הכל בדיוק כמו שאני חושבת…

    • מה כל כך נהדר?
      7 באפריל 2015 @ 11:09

      פוסט של לוזר מתנשא: נלחמנו, ניסינו לנצח, כל האמת בצד שלנו, עכשיו תישארו עם כל הזבל, כי זה מה שאתם – הצד השני – המנצח, אין בכם שום דבר טוב.
      מעניין, הסתדרנו איכשהו, ילדינו הסתדרו באורח פלא… מעניין, מה שהסתדר לטובה, היה רק נס ולא שייך לשלטון, אבל כל השלילי שייך לכם – לשלטון.
      הקיצר, פוסט מטומטם שלא רואה ממטר אף אחד, גם לא אותך.

      • גורן
        9 באפריל 2015 @ 0:12

        יתכן בגלל "שהסתדרתם" אתם והילדים שלכם יש כאלה שלא הצליחו להסתדר בתקופת השלטון שלכם ואולי זו הנקמה שלהם בכם אני כותב רק תאוריה ניתן לקבל אותה וניתן לשלול אותה דרך אגב נבואת שחורות מאין אלה אני זוכר כשבגין עלה לשלטון והיו אף גרועות יותר

  4. גידי
    6 באפריל 2015 @ 15:03

    תהיה גבר תשפיל את עצמך, כאלה כתבות אני אוהב…

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן