[rating=2]

"חולה אהבה בשיכון ג'" זקוקה באופן דחוף לטיפול נמרץ. לא בגלל שההצגה כל כך גרועה, אלא בגלל שהיא חסרת אנרגיה ובקושי חיה ובועטת. המחזה של שבי גביזון, שעולה על בימת הקאמרי בעקבות סרטו המצליח, לא מצליח להתרומם, למרות הכוונות הטובות והליהוק המעניין.

שלום מיכאלשווילי, השליש הכי המוצלח בשלישיית "מה קשור", מופיע בתפקיד ויקטור, גבר לא שמח שגדל בבית קשה, בעל תחנת כבלים פיראטית בקרית ים, שמשדר לתושבי השיכון סרטים על אהבות גדולות ועולמות רחוקים. כאשר מגיעה לשכונה מיכאלה, בלונדינית יפה ממדינת תל-אביב, הוא חש ריגוש, מתמלא תקווה ונמשך אליה, אולי גם מתאהב בה.

משה איבגי גילם ויקטור נוגע ללב בסרט. לא הוגן להשוות בין הסרט להצגה. כל אמנות עומדת בפני עצמה ותיאטרון אינו קולנוע.  גם מיכאלשווילי אינו איבגי, למרות שבמהלך ההצגה היה נדמה לי לעיתים שהקול הוא קולו של מיכאלשווילי והידיים ידי איבגי. אני בטוח שמיכאלשווילי לא ניסה לחקות את איבגי. יש לו איכויות משלו, אבל ההשפעה של איבגי ושל סגנון המשחק שלו חלחלה אל הדמות של מיכאלשווילי  – והבמאית עדנה מזי"א לא ניסתה או לא רצתה לעצור את זה. דווקא בגלל הסכנה הזו, מיכאלשווילי ומזי"א יכלו לעשות שינוי של 180 מעלות ולעצב את דמותו של ויקטור באופן שונה – ועדיין לשמור על רוח העלילה.

אבל הם בחרו בדרך הקלה, ללכת על בטוח, על פאנצ'ים ועל צחוקים. בלי הפתעות, בלי יצירתיות או נועזות בבימוי. לפעמים זה עובד, אבל רוב הזמן ההצגה עייפה ונטולת תשוקה אמיתית. ובלי תשוקה אין אהבה. מיכאלשווילי לא מנסה "לשחק", הוא אמין, מדבר בשקט, לעיתים בשקט מדי (כאן זה לא טלוויזיה אלא תיאטרון), ואפילו נוגע ללב פה ושם. אבל לא האמנתי לו שהוא אכן מאוהב במיכאלה. הוא אומר שהוא מאוהב, אבל הגוף שלו משדר איזו נינוחות, אפילו אדישות, שאינן הולכות יחד עם אהבה ובטח לא עם חולה אהבה. לא ראיתי אצלו החסרת פעימה או אהבה בוערת על הבמה. גם אהבה מופנמת זקוקה לחומרי בעירה פנימיים.

אחד ההרגלים של מיכאלשווילי הוא להנהן בראשו בכל סצנה, לא משנה אם היא מצחיקה או עצובה, כאילו הפעולה הזו היא חלק מהדמות. לא בטוח שהוא מודע לכך, ואם כן, זה מוציא אותו קצת אינפנטיל – וזו ממש לא הדמות שכתב גביזון. אולי הבעיה של מיכאלשווילי היא היעדר כריזמה. מה שעובד בטלוויזיה או בקולנוע לא תמיד עובד על הבמה.

מבין תפקידי המשנה בולטת במיוחד אולה שור סלקטר בתפקיד "הרבנית המתפשטת", ש"אוהבת להזדיין עם כל אחד". שור היא שחקנית שכל תיאטרון היה חושק בה – וכאן היא עושה את המיטב בתפקיד שלדעתי קטן עליה. טובה גם דנה מיינרט בתפקיד מיכאלה. סטניסלבסקי אמר פעם – "אין תפקידים קטנים, יש שחקנים קטנים". דווקא בהצגה הזו יש הרבה תפקידים קטנים, שנעים סביב הגיבור הראשי ומרימים לו להנחתות. רובם עשויים היטב. אציין בעיקר את קובי פרג', ליאור חקון, אורטל חאיק, עזרא דגן ודורון צפריר.

אינני יכול להתעלם מהתפאורה המזעזעת של סשה ליסיאנסקי. כדי להראות שיכון מתפורר התפאורה לא חייבת להקרין קדרות ואפרוריות – ובטח לא להציע פתרונות בימתיים חובבניים, כמו הכניסות והיציאות מהבתים, שמתאימים לחוג דרמטי נטול אמצעים בשיכון ג' או ד'. נקודת אור היא המוזיקה של יורם חזן ועמי רייס מ"כנסיית השכל".

"חולה אהבה בשיכון ג'" היא קומדיה עצובה על אהבה. הקומדיה העצובה עובדת לפעמים, אבל ההצגה אינה מלהיבה בלשון המעטה. לא יצאתי מאוהב, למרות שרציתי.