[rating=4]

מלחמה זה כואב, לא רק למי שנמצא בחזית, אלא גם למשפחה שמחכה בבית לשובו של הבן האהוב. וכשהוא לא שב מהקרב, זה כואב יותר. הרבה יותר. ואז באות המילים – "במותם ציוו לנו את החיים", "נפל למען המולדת" ו"מותו לא היה לשווא". מילים שמנסות לגעת, לנחם, לרכך את ההלם. ואם יש עוד משהו שעשוי לנחם, זה הצל"ש  שמקבל הבן על גבורה בקרב. עד כאן "הכל בסדר".

הבעיה מתחילה כאשר צה"ל משקר למשפחות שכולות ורומס את הערכים עליהם הוא מחנך. מדובר במקרים,שבהם הענקת עיטורי גבורה הם כיסוי תחת למפקדים שפישלו בקרב. באמצעות הענקת העיטורים מצליח צה"ל להסתיר שרשרת של כשלים ומחדלים של מפקדים ובכך הצבא לא רק משקר אלא גם תורם לקידום הקריירה של אותם מפקדים.

בכך עוסקת ההצגה "אח יקר", שכתב גדי ענבר וביים עודד קוטלר. סיפורה של משפחה שאיבדה במלחמת יום הכיפורים את היקר לה מכל – הבן עופר. הכאב, האובדן והמיתוסים כמעט מפרקים אותה לרסיסים. אורי, אחיו של הבן שנהרג, מתעקש לגלות את נסיבות נפילתו של אחיו ומאלץ את אביו ואת אימו להתמודד – שנה אחרי המלחמה כשהכאב עדיין טרי – עם האמת המרה ולא "למכור את נשמתם לצל"ש". מסתבר, שניתן היה להציל את עופר, אם מפקדו היה פועל אחרת ולא נוטש את הטנק בעיצומו של הקרב.

"אח יקר" היא הצגה טעונה, מטרידה, שנוגעת בשאלות שפוחדים לשאול ובסודות שמנסים להחביא, ועוסקת בנושא כאוב, שלא מרבים לעסוק בו לא בתיאטרון ולא בחיים האמיתיים. המחזאי גדי ענבר ידע מה הוא כותב. זהו הסיפור שלו, של אחיו שנהרג במלחמה, של המשפחה שלו. "אח יקר" נוגעת בכאב אישי וחושפת ריקבון מוסרי של מימסד אטום, שלעיתים פועל מתוך כוונה טובה, לא להכאיב יתר על המידה למשפחות היקרות. השאלה כיצד פועלים במקרה שבני המשפחה רוצים לדעת יותר ומוכנים לשלם את המחיר תמורת ידיעת האמת.

רמי ברוך נוגע ללב בתפקיד האב הקיבוצניק, שנאחז בכל כוחו בצל"ש שקיבל בנו – ואינו מוכן שהעובדות יהרסו לו את המיתוס. לכאורה הוא אדם חזק, אבל כל רגע ליבו עומד להתפוצץ. הוא נע בין צעקה לאיפוק, בין כעס להשלמה. אני מעדיף את ברוך בתפקיד דרמטי כגון זה, מאשר בתפקיד הקומיקאי, שהוא עוטה על עצמו מדי פעם.

אסתי קוסוביצקי היא אשתו מלאת הרחמים העצמיים, שמנסה לחיות עם הכאב, אודי רוטשילד הוא האח שמתעקש לחשוף את האמת. בולט לטובה גדי יגיל, בתפקיד ראש המחלקה להנצחת החייל. יגיל מוכיח שוב שאין תפקידים קטנים, יש שחקנים גדולים. דמותו של המפקד לשעבר, שברח מהקרב ומנסה לחפות על האמת, וכיום רץ לראשות המועצה המקומית, וגם עומד להתחתן עם בת המשפחה, אינה שלמה וגם הליהוק אינו משכנע. עודד קוטלר ביים בפשטות וברגישות, ובדרך כלל מצליח לשמור על מתח דרמטי במהלך העלילה.

במקרים כאלה עולה השאלה למה בכלל להעלות הצגה שעוסקת בנושאים כאלה, כאשר תחקיר עיתונאי בטלוויזיה או בכל כלי תקשורת, עשוי להיות חזק ואפקטיבי יותר. שאלה טובה. התשובה שלי: תחקיר עיתונאי, טוב וחשוב ככל שיהיה, אינו יכול להתחרות בהצגה, שמדגישה את הצד האנושי של הדמויות ואת היחסים בתוך המשפחה. אין תחליף לסיפור אנושי שמועלה על הבמה – בשביל זה אנחנו באים לתיאטרון וזה מה שקורה ב"אח יקר". הצגה שמחוברת למציאות העגומה וממשיכה להטריד זמן רב אחרי שיוצאים מאולם התיאטרון.