מי שמכיר את תל-אביב, מבין שהקרב של הדתיים אבוד. החילונים לא צריכים לכבוש לא את מנהטן וגם לא את ברלין – יש להם את תל-אביב. אבל כלל לא בטוח שתושבי העיר העברית ישמחו להתעורר גם בשבת לקול רעם האוטובוסים, וממילא יש להם מספיק אופציות שינוע. אבל אין כמו קרב עסיסי

מאת טובי פולק

מזה לא מעט שנים, החג האהוב עלי ביותר הוא – תתפלאו – יום כיפור. טוב, אולי זה לא ממש חג – אבל זה בטח מועד (גם לא?). בכל אופן, יום הצום של מי שמאמין הוא יום השקט היחיד בשנה שלי. שלנו. אני נוהג במכונית שלי כל ימות השנה, ובאותה המידה היא גם יכולה לחנות בלי לזוז שבועות שלמים. גם בשבתות. אם אין לי צורך להגיע ממקום למקום, אני לא נוסע. יום כיפור הוא לכאורה יום הכפייה הגדול ביותר, הכי דרקוני, הכי לא סבלני. וראו איזה פלא: טוב לי לא לשמוע רדיו ביום כיפור, לא לראות מכוניות נוסעת, לא לנסוע בעצמי. נכון שאני לא צם, לא הולך לבית הכנסת, לא מאמין ביום כיפור בדיוק כפי שאני לא מאמין בכל יום אחר. אבל אני מכבד את מי שזה חשוב לו. ואין לי שום בעיה עם זה. וזה גם די נחמד, השקט הזה. יום אחד בשנה.

אבל מול אותו יום אחד בשנה, יום אחד ומיוחד, יש את כל שאר הימים. כל שאר החגים. כל שאר השבתות. 52 שבתות. אז יופי, עיריית תל-אביב קיבלה החלטה שקובעת שתחבורה ציבורית תופעל בעיר גם בשבת. יופי של גימיק של מרצ. באמת מרשים. אבל האם כבר בשבת הקרובה קווים 4, 5, 25 וכל השאר יעלו עשן שחור גם בימי המנוחה? לא צריך להיסחף. נחכה לרכבת התחתית, אולי היא תיסע מתחת לאדמה בשבתות וחגים. אולי אותה יצליחו להסתיר מעיניהם הבולשות של גפני וליצמן.

זה לא האוטובוס שמרעים מתחת לבית – זו האצבע בעין

אבל מה שבאמת מרתיח, כמו תמיד, אלה התגובות הפוליטיות הקבועות. בקושי יצאה לעיתונות הודעת הניצחון האוטומטית של יו"ר מרצ, וכבר זרמו התגובות האוטומטיות של סוכני הדת מטעם עצמם. הו הסטטוס-קוו המקודש. לא ניתן להפר את הסטטוס-קוו. השבת קדושה? ימי חג ומועד קדושים? יום כיפור קדוש? עזבו אתכם משטויות. רק הסטטוס-קוו קדוש.

קשה לדעת אם זה יותר מצחיק או יותר מרגיז. זה בעיקר פתטי. כי מי שמסתובב בתל-אביב בסופי שבוע, מבין שהקרב של הדתיים אבוד. כי החילונים לא צריכים לכבוש לא את מנהטן וגם לא את ברלין – יש להם את תל-אביב. בירת הבילויים, בירת התרבות, בירת הגייז, בירת הבירה. אין עיר תוססת, חילונית, תרבותית, חיה ונושמת מהעיר העברית הראשונה – גם בהשוואה לעולם הגדול – וממש לא משנה מה יפסוק רב כזה או רב אחר וגם לא נציגיהם בפוליטיקה העסקנית.

אני לא בטוח שתושבי תל-אביב כל-כך ישמחו להתעורר גם בשבת לפנות בוקר לקול רעם האוטובוסים, וממילא יש להם מספיק אופציות שינוע. מוניות השירות נוסעות חופשי ברחבי גוש דן, ותל-אביב עצמה רוויה בשבתות במוניות שרק מחכות שמישהו יעלה עליהן. האוטובוסים באמת יכולים לנוח יום אחד בשבוע, יש תחליפים כלל לא רעים. ובכלל לא בטוח עד כמה קווי דן נחוצים באמת ביום המנוחה.

אז נכון שהעיקרון חשוב, ובהחלט ראוי שכל עיר חילונית בארץ פתוחה ודמוקרטית תציע שירותי תחבורה ציבורית סבירים בתחומיה, גם אם במתכונת שבת וחג (בכל הערים הגדולות בעולם מתכונת התחבורה בוויקאנד מצומצמת ביחס לתדירות הקווים בימי העבודה. ומנוניות השירות, אם יאורגנו נכון בימי המנוחה, עשויות להיות תחליף נאות וסביר, גם מבחינת הרעש, העומס וזיהום האוויר).

רוצים לשמור על הסטטוס-קוו? בואו ונדבר על זה

אבל אי אפשר לסכם את הפארסה הזאת בלי לחזור להבל ששמו סטטוס-קוו. כולם אוהבים להישבע בשמו, רק שוכחים שהוא לא קיים כבר עשרות שנים. לא מגייסים עשרות אלפי בחורי ישיבה? בכל אשם הסטטוס-קוו (כן, זה של בן-גוריון מתחילת שנות החמישים, שהתייחס לכמה מאות אברכים); לא פותחים חנויות, סופרמרקטים גדולים או מינימרקטים שכונתיים בלב שכונות חילוניות ברחבי הארץ? הסטטוס-קוו, אלא מה. מעניין לאן הסטטוס-קוו נעלם כשעולים על כביש החוף בואכה מרכזי הקניות של שפיים ושאר הפאוור-סנטרס הפזורים לאורכה ורוחבה של המדינה.

בשם אותו סטטוס-קוו אפשר היה להפסיק את שידורי הרדיו והטלוויזיה עם כניסת השבת, לסגור את כל תחנות הדלק, לחסום עם סוללות עפר את חוף הים, להציב מחסומי דרכים בנתיבי איילון ובכביש מס' 1. אז נכון, יש סטטוס-קוו וכולם נשבעים בשמו. רק מה, הם עושים את זה איפה שנוח להם. ואוטובוס הוא קולב גדול, נוח, מרעיש ומזהם – שקל מאוד להיתלות בו. אבל גם אלה שמתנגדים יודעים שאם הם יילכו עם אותו סטטוס-קוו על-פי הספר, הם יפסידו בנוק-אאוט. אז כולם משחקים את המשחק הזה, כי זו מלאכתם; צד אחד קם בבוקר בשביל לעצבן, והצד השני ממהר להתעצבן; ולמחרת הם פשוט מתחלפים בתפקידים.

כי, לא לשכוח, אנחנו מדינה דמוקרטית. ויהודית. לפי הסדר הזה? לא תמיד; עם פסיק בין היהודית לדמוקרטית? לפעמים עם, בדרך כלל בלי. סטטוס-קוו.