★★★★★

אנחנו עדיין לא ארגנטינה של חואן ואווה פרון, אבל לפי המחזמר "אוויטה" בתיאטרון הבימה, אנחנו בדרך. אולי ארגנטינה תגיע אלינו אפילו לפני צפון קוריאה. "אוויטה" שכתבו טים רייס ואנדרו לויד וובר, עוסק באוויטה פרון, האישה והאגדה, בעלייתה ובנפילתה, ובפולחן האישיות של בני הזוג פרון.

מבחינת השירה, התלבושות, התפאורה והקצב, מדובר בהפקה מרשימה וצבעונית, שביים משה קפטן. מבחינת המשחק והתוכן, המצב פחות מזהיר.שירי מיימון היא זמרת טובה, אבל התפקיד המורכב של אווה פרון גדול עליה. מיימון נחמדה מדי. היא חסרה את העוצמה ואת האכזריות של השליטה הכל-יכולה של ארגנטינה. גם רגעי השבירה והכאב של אווה פרון לא ממש משכנעים אצל שירי מיימון. אוויטה היא אישה גדולה מהחיים. מה שאינני יכול לומר על שירי מיימון.

גם אקי אבני בתפקיד חואן פרון לא מזכיר את הרודן של ארגנטינה. אולי זה עניין של פרשנות בימתית, בכל מקרה אישיותו הכריזמתית היתה חסרה על הבמה. מי שהרשים אותי במיוחד הוא רן דנקר בתפקיד צ'ה גווארה. המשחק של דנקר הוא ברמה אחת מעל כולם. זה לא צ'ה גווארה המהפכן האנרכיסט שאנחנו מכירים, אלא גווארה הצעיר והרומנטי.

"אוויטה" הוא גם סיפור אקטואלי, שמתכתב עם המציאות הישראלית: הון ושלטון, שחיתות, דיקטטורה ופערים חברתיים. וכמובן פולחן האישיות, שמזכיר לנו תופעה דומה, שמתרחשת במדינה קטנה במזרח התיכון. אבל חומר הנפץ הזה נוטרל משום מה בהפקה הנוצצת של הבימה. התוצאה: מחזמר מתוקתק ונוצץ, עם רגעים טובים, בלי הרבה תוכן, ועם גיבורה ראשית, שלא כבשה אותי.