שינוי אמיתי

רק מי שמעז לרדת למרתפי תודעתו, ולגלות את האמונות הבסיסיות המאוחסנות שם, יוכל לעשות שינוי מהותי, שיאפשר לו לחיות חיים שלווים ושלמים

שינוי אמיתי

רק מי שמעז לרדת למרתפי תודעתו, ולגלות את האמונות הבסיסיות המאוחסנות שם, יוכל לעשות שינוי מהותי, שיאפשר לו לחיות חיים שלווים ושלמים

צילום: עמית מנדלזון

החיים שלנו הם חיים מבוססי אמונה. אם אנו דתיים, או, אם אנו "חילוניים גמורים", הרי שאנו חיים חיים מבוססי אמונות יסוד נסתרות. אמונות, שאינן ידועות לנו. אמונות שחבויות מעינינו, המצויות עמוק בתוכנו במרתפי הלא מודע.

שום דבר בחיינו האישיים, בבחירות שלנו ובנתיבים בהם אנו צועדים, אינו מתנהל כך סתם מעצמו באופן מקרי. הכול בחיינו קשור בחוט לרעיון פנימי שמצוי עמוק בתשתית שלנו. מה שמנהל את חיינו תמיד אלו הן אמונות יסוד שמגדירות אותנו ואת דרך החיים שלנו.

גם אם איננו מודעים לאמונות הבסיסיות המצויות בנו, הרי שאנו פועלים תמיד אך ורק מתוכן. אנו חווים את החיים בהשראתן, ואנו מסבירים לעצמנו כל מצב באמצעותן. החיים שלנו הם, למעשה, הוצאה לפועל של האידאות החבויות בלא מודע שלנו. אנו משרתיהם הנאמנים של האידיאולוגיות החבויות בתוכנו. אנו עבדים נרצעים לאדוני האמת שלנו, וכעבדיהם, אנו נבהלים מעצמנו, ומתקנים את דרכנו מיידית ברגע שאנו זזים מעט ומנסים לחרוג מנתיב אמונתנו.

האמונה השורשית והראשונית ביותר, הטמונה בנו עמוק בלא-מודע טוענת שכדי לחיות, אנו חייבים להזיע, לעבוד קשה, לסבול, להקריב את עצמנו. שאי אפשר לנו להשיג דבר ללא תשלום, ללא מאבק או קושי, ללא ביטול משהו מהותי שלנו. אנו מאמינים גם שחובה עלינו תמיד לדאוג, כברירת מחדל רגשית. לחרוד. להרגיש שמשהו לא בסדר. להיות מודעים לחסר. לא להיות שווי נפש. שעלינו לדאוג לגורל ילדינו, לחרוד למצבנו הכספי, לחשוש מפני הזקנה, לחרוד למצב משק המים בארץ…

העובדה שאין בחיינו שקט, רוגע, חוסר דאגה, נינוחות נובעת מכך שבתפישה העמוקה שלנו, מצבים אלו אינם אפשריים עבורנו. הם מצבים אסורים לנו. הם משאת נפש, שאינה ברת היתר. שאפשר רק לגנוב אותם, לאחוז בהם לזמנים קצרים ואחר כך לשלם עליהם. גם אם הגיעה הנינוחות אל פתחינו, מהר נסלק אותה. נלחם בה שתלך, וזאת, משום שהיא אינה עונה לתורת החיים עליה מבוסס האני שלנו.

תבוא השמחה, נאמר לה – את זמנית, אחרייך יבוא העצב. תבוא תחושת ההישג, נפוגג אותה מיד, עם חרדה מנפילה. תגיע תחושת האופוריה, נעשה פעולה מכחידה – נאכל מזון מקרקע, נעשן סיגריה, נשתה צ'ייסר.

הסיבה לכך היא, שאנו מגדירים את עצמנו כמי שראוי לענישה. כמי שראוי להזעה. שראוי לעיצבון. כמי הוא עפר ואפר. דפוק בהגדרה. אנו מאמינים באמונה שלמה שהחיים שאנו חיים, חייבים להיות "לא": לא הרמוניים, לא זורמים, לא שמחים, לא מוגשמים, לא קלים, לא פשוטים, לא חופשיים… חיינו הם תולדה של האמונה הבסיסית שלנו, שכאן על האדמה, החיים הם מצב של גלות של הנשמה. של גלות האהבה. של גלות מהטוב. גלות מגן העדן. כאן, על האדמה חייבים להילחם כדי לשרוד. חייבים לסבול. החיים כאן הם הגעגוע לשם. לטוב. לנכון. ליפה… הם ההיפוך של היש. החיים כאן הם השהייה מחוץ לחומות השלם.

המפתיע הוא, שכל ניסיון שנעשה, תמיד נקבל את ההוכחה לכך שהאמונה שלנו נכונה. רק ננסה לחרוג מעט מאמונתנו, רק ננסה לחיות חיי חופש, אהבה, ביטוי נשמתי, מיד נחטוף מכה אדירה, שתוכיח לנו שאמונתנו יציבה ונכונה, שרירה ועומדת בצדקתה.

תשלום קנס על חוויות טובות 

חיים כיפיים, קלילים, חסרי כאב נטולי סיבוכים נראים לנו כלקיחת סיכון אדיר. ברור לנו שהם בלתי אפשריים. ברור לנו שמגע עם הטוב יגרום לתשלום קנסות. שההודעה על התשלום לא תאחר לבוא. כי האמונה שבתוכנו היא זו שמייצרת את תשלום הקנס בפועל.

מי שמאמין שאם הוא יפתח את ליבו, יבוא אל פתחו כאב נורא, מגלה שאכן בא אל פתחו הכאב – כי הוא ייצר אותו, במו ידיו. אמונתו היא שייצרה את הכאב והגשימה אותו בפועל. מי שמאמין שכסף קל אינו אפשרי, יגרום לכך שברגע שהוא יזכה בכסף קל, הכסף יילקח ממנו במהירות. מי שמאמין (בדרך כלל זו אמונה נשית) שאנשים רוצים לסקול אותו (רוחנית) על העזתו להתבטא, הוא ייסקל. מי שמאמין שאלוהים רוצה להעניש אותו, יקבל עונש. כי אנחנו חיים את אמונתנו והיא פועלת במדויק באמצעותנו. אנו מביאים את אמונתנו לידי ביטוי כל רגע ורגע.

הכוח שלנו גדול אלף מונים מזה שאנו יודעים. כוחנו להגשים את האמונה שלנו ולהביאה לידי קיום ממשי עלי אדמות הוא עצום.

רק אדם שמבין לעומק את העובדה שהוא עצמו הוביל את עצמו להליכה במבוך אמונותיו המוטעות, יכול להתחיל לראות את הפתחים של המבוך. רק מי שמבין שהוא אמור לפרק את האמונות האלו אחת לאחת, בכוחו לשנות את חייו. זו לא הבנה כוללת. אין טעם לומר לעצמך – "טוב, הכול אשליה,  צא מזה". "אל תאחז בעבר, לך קדימה". "הפסק לחטט בפצעיך, היה בכאן ועכשיו".  כך לא תשתחרר מאמונותיך הבסיסיות. עליך לפורר כל אמונה בנפרד מן האחרות, אחרי שפגשת בה, ולמדת אותה על בוריה. כל מסדרון במבוך, שאתה מפורר, נגאלת רק ממנו. אחריו יש לך עוד ועוד מסדרונות לפורר.

חשוב שנדע דבר נוסף – אי אפשר לשנות אמונת בסיס על ידי ששותלים אמונה חדשה. אמונה בסיסית תמיד מנצחת. אמונה חדשה שאנו מאמצים, גם אם היא יפה נכונה אמתית, כוחה חלש וחסר שיניים. היא חיצונית ומעוורת את עינינו למציאות הפנימית. שתילה של אמונות חדשות היא תעתוע. אם אני מאמינה בתוכי שעלי לסבול ולהיות עניה, לא אוכל לשכנע שום גורם בתוכי שאהיה עשירה ומאושרת. האמת הראשונית תמיד מנצחת. גם אם זמנית אצליח להשיג את מבוקשי, האמת הראשונית שבי תגבר על השתל החדש, ותוביל אותי לממש את אמונת המקור.

רק מי שמעז לגלות מה מתרחש במרתפי האמונות הבסיסיות שלו, יוכל לעשות שינוי מהותי, ולאפשר לעצמו את החופש לחיות חיים שלווים ושלמים. עלינו לקחת בחשבון: הריסת אמונות בסיסיות קשה, מביכה, מכאיבה, מייסרת – כי אנו מאמינים שאלו הן אבני יסוד שאסור להרסן בשום אופן. האמונות הבסיסיות שלנו נחשבות בעינינו לתשתית מקודשת שאסור לפגוע בה בשום אופן. לכן, שינוי אמתי הוא זעזוע של היסודות האישיותיים שלנו.

ניסיונות חיצוניים לריפוי

אנשים רבים, שמשקיעים בעבודה פנימית, מאמינים שהם נמצאים בקשר אוהב עם הילד הפנימי שבתוכם. הם עושים מדיטציות, מדברים עם הילד הפנימי. שולחים לו מילות אהבה. אך בעצם, הם אינם מעזים לגלות כמה שנאה עצמית יש בתוכם וכמה הילד שבתוכם מוכה וחבול. כמה הוא מפוחד ולא מאמין בהם ובמילותיהם. השקעה בשכנוע הילד הפנימי שהוא אהוב, אינה משנה את תשתית החוויה שלנו. הילד חייב לבטא את החלטתו לא להאמין לאיש לעולם. לחשוף את אמונתו הבסיסית בפנינו. לתת לנו להרגיש בכל ישותנו עד כמה הוא רווי שנאה ופחד. כאב וייאוש.

הדרך לשחרור רוויה ברגשות נוראיים. עלינו להסכים להרגיש את הזוועה המצויה בנו. מילים נעימות אינן מרפאות. ליטוף מרגיע אמנם, אך ריפוי הפנימיות פירושה לחוות מחדש את מה שאסור היה לחוות מעולם – את מלוא עוצמת הכאב. את הכאב שהודחק בנו בהיותנו רכים. אז, בילדותנו, מערכת העצבים שלנו יכולה הייתה להתמודד ולחוות רק מעט מן הכאב, והרוב הודחק. כדי להירפא עלינו  להעלות למודע שלנו, בצורה חיה חווייתית את האנרגיה הרגשית שהודחקה על כל עוצמתה.

אנשים מאמינים באמונה שטחית שהם סולחים לעברם, בעוד שבתשתית קיימת בהם אמונה שאסור בשום אופן לסלוח ולשכוח מעשה נבלה שנעשה להם. אנשים מאמינים על פני השטח, שהם אוהבי האחר, בעוד שבתוכם קיימת אמונה בסיסית שאומרת – הזר הוא אויב, אל תסמוך על איש. אנשים מאמינים באופן רדוד, שהם רחבי לב ונותנים לזולת באהבה, בעוד שאמונת הבסיס שלהם אומרת – דאג אך ורק לעצמך, כי איש לא סופר אותך בעולם.

כדי לדעת מהן אמונות היסוד שלנו, עלינו להקשיב לעצמנו היטב. עלינו להיות קשובים למחשבות המתגנבות אל מוחנו בהסתר. להקשיב רב קשב לאמירות משונות שנזרקות אלינו מן הלא מודע. לאמונות היסוד, שמבעבעות מן התחתיות אל פני השטח. וכשהאמונות מתחילות להתבהר, עלינו להציב מולן ספקות. מנין לי שאמונתי נכונה? מי אמר שמחשבה זו היא אמת? מדוע אני חושב כך? עלינו לחקור את מקורות הרעיון, האם הוא אישי? האם הוא קולקטיבי? ואז להתחיל להעמיד ספקות – האם הוא מחויב המציאות? מתפקידנו לפענח את האבסורדיות שבבסיס האמונה שלנו. גם אם כל בני האדם האחרים אוחזים באמונה מסוימת, אין זה אומר שהיא נכונה. לעשות שינוי, משמעו – להיות בעל הבנות עצמיות. לא לאחוז בדעות המקובלות. להסכים לקעקע בתוכי אמונת יסוד רווחת, כי זו מונעת ממני להיות עצמי.

נוסף על כך, כאשר אנו יוצאים למסע של שינוי, עלינו להיזהר מלרכוש רעיונות גדולים, יפים ומיטיבים. הדתות, ובכללן הבודהיזם והיוגה, ממהרות לחנך אותנו לנתינה ולאהבה. להיות חומלים ונדיבים. להיות אנשי חסד רודפי טוב. עלינו להבין – חינוך לא משנה אדם, הוא רק מלביש אותו במחלצות נאות. שינוי הוא עקירה של שורשים תת קרקעיים. הוא ריפוי האדמה עצמה, ולא שתילה של פרחים נאים.

אירי ישראלי-רושין

למאמרים קודמים

צילום: עמית מנדלזון

החיים שלנו הם חיים מבוססי אמונה. אם אנו דתיים, או, אם אנו "חילוניים גמורים", הרי שאנו חיים חיים מבוססי אמונות יסוד נסתרות. אמונות, שאינן ידועות לנו. אמונות שחבויות מעינינו, המצויות עמוק בתוכנו במרתפי הלא מודע.

שום דבר בחיינו האישיים, בבחירות שלנו ובנתיבים בהם אנו צועדים, אינו מתנהל כך סתם מעצמו באופן מקרי. הכול בחיינו קשור בחוט לרעיון פנימי שמצוי עמוק בתשתית שלנו. מה שמנהל את חיינו תמיד אלו הן אמונות יסוד שמגדירות אותנו ואת דרך החיים שלנו.

גם אם איננו מודעים לאמונות הבסיסיות המצויות בנו, הרי שאנו פועלים תמיד אך ורק מתוכן. אנו חווים את החיים בהשראתן, ואנו מסבירים לעצמנו כל מצב באמצעותן. החיים שלנו הם, למעשה, הוצאה לפועל של האידאות החבויות בלא מודע שלנו. אנו משרתיהם הנאמנים של האידיאולוגיות החבויות בתוכנו. אנו עבדים נרצעים לאדוני האמת שלנו, וכעבדיהם, אנו נבהלים מעצמנו, ומתקנים את דרכנו מיידית ברגע שאנו זזים מעט ומנסים לחרוג מנתיב אמונתנו.

האמונה השורשית והראשונית ביותר, הטמונה בנו עמוק בלא-מודע טוענת שכדי לחיות, אנו חייבים להזיע, לעבוד קשה, לסבול, להקריב את עצמנו. שאי אפשר לנו להשיג דבר ללא תשלום, ללא מאבק או קושי, ללא ביטול משהו מהותי שלנו. אנו מאמינים גם שחובה עלינו תמיד לדאוג, כברירת מחדל רגשית. לחרוד. להרגיש שמשהו לא בסדר. להיות מודעים לחסר. לא להיות שווי נפש. שעלינו לדאוג לגורל ילדינו, לחרוד למצבנו הכספי, לחשוש מפני הזקנה, לחרוד למצב משק המים בארץ…

העובדה שאין בחיינו שקט, רוגע, חוסר דאגה, נינוחות נובעת מכך שבתפישה העמוקה שלנו, מצבים אלו אינם אפשריים עבורנו. הם מצבים אסורים לנו. הם משאת נפש, שאינה ברת היתר. שאפשר רק לגנוב אותם, לאחוז בהם לזמנים קצרים ואחר כך לשלם עליהם. גם אם הגיעה הנינוחות אל פתחינו, מהר נסלק אותה. נלחם בה שתלך, וזאת, משום שהיא אינה עונה לתורת החיים עליה מבוסס האני שלנו.

תבוא השמחה, נאמר לה – את זמנית, אחרייך יבוא העצב. תבוא תחושת ההישג, נפוגג אותה מיד, עם חרדה מנפילה. תגיע תחושת האופוריה, נעשה פעולה מכחידה – נאכל מזון מקרקע, נעשן סיגריה, נשתה צ'ייסר.

הסיבה לכך היא, שאנו מגדירים את עצמנו כמי שראוי לענישה. כמי שראוי להזעה. שראוי לעיצבון. כמי הוא עפר ואפר. דפוק בהגדרה. אנו מאמינים באמונה שלמה שהחיים שאנו חיים, חייבים להיות "לא": לא הרמוניים, לא זורמים, לא שמחים, לא מוגשמים, לא קלים, לא פשוטים, לא חופשיים… חיינו הם תולדה של האמונה הבסיסית שלנו, שכאן על האדמה, החיים הם מצב של גלות של הנשמה. של גלות האהבה. של גלות מהטוב. גלות מגן העדן. כאן, על האדמה חייבים להילחם כדי לשרוד. חייבים לסבול. החיים כאן הם הגעגוע לשם. לטוב. לנכון. ליפה… הם ההיפוך של היש. החיים כאן הם השהייה מחוץ לחומות השלם.

המפתיע הוא, שכל ניסיון שנעשה, תמיד נקבל את ההוכחה לכך שהאמונה שלנו נכונה. רק ננסה לחרוג מעט מאמונתנו, רק ננסה לחיות חיי חופש, אהבה, ביטוי נשמתי, מיד נחטוף מכה אדירה, שתוכיח לנו שאמונתנו יציבה ונכונה, שרירה ועומדת בצדקתה.

תשלום קנס על חוויות טובות 

חיים כיפיים, קלילים, חסרי כאב נטולי סיבוכים נראים לנו כלקיחת סיכון אדיר. ברור לנו שהם בלתי אפשריים. ברור לנו שמגע עם הטוב יגרום לתשלום קנסות. שההודעה על התשלום לא תאחר לבוא. כי האמונה שבתוכנו היא זו שמייצרת את תשלום הקנס בפועל.

מי שמאמין שאם הוא יפתח את ליבו, יבוא אל פתחו כאב נורא, מגלה שאכן בא אל פתחו הכאב – כי הוא ייצר אותו, במו ידיו. אמונתו היא שייצרה את הכאב והגשימה אותו בפועל. מי שמאמין שכסף קל אינו אפשרי, יגרום לכך שברגע שהוא יזכה בכסף קל, הכסף יילקח ממנו במהירות. מי שמאמין (בדרך כלל זו אמונה נשית) שאנשים רוצים לסקול אותו (רוחנית) על העזתו להתבטא, הוא ייסקל. מי שמאמין שאלוהים רוצה להעניש אותו, יקבל עונש. כי אנחנו חיים את אמונתנו והיא פועלת במדויק באמצעותנו. אנו מביאים את אמונתנו לידי ביטוי כל רגע ורגע.

הכוח שלנו גדול אלף מונים מזה שאנו יודעים. כוחנו להגשים את האמונה שלנו ולהביאה לידי קיום ממשי עלי אדמות הוא עצום.

רק אדם שמבין לעומק את העובדה שהוא עצמו הוביל את עצמו להליכה במבוך אמונותיו המוטעות, יכול להתחיל לראות את הפתחים של המבוך. רק מי שמבין שהוא אמור לפרק את האמונות האלו אחת לאחת, בכוחו לשנות את חייו. זו לא הבנה כוללת. אין טעם לומר לעצמך – "טוב, הכול אשליה,  צא מזה". "אל תאחז בעבר, לך קדימה". "הפסק לחטט בפצעיך, היה בכאן ועכשיו".  כך לא תשתחרר מאמונותיך הבסיסיות. עליך לפורר כל אמונה בנפרד מן האחרות, אחרי שפגשת בה, ולמדת אותה על בוריה. כל מסדרון במבוך, שאתה מפורר, נגאלת רק ממנו. אחריו יש לך עוד ועוד מסדרונות לפורר.

חשוב שנדע דבר נוסף – אי אפשר לשנות אמונת בסיס על ידי ששותלים אמונה חדשה. אמונה בסיסית תמיד מנצחת. אמונה חדשה שאנו מאמצים, גם אם היא יפה נכונה אמתית, כוחה חלש וחסר שיניים. היא חיצונית ומעוורת את עינינו למציאות הפנימית. שתילה של אמונות חדשות היא תעתוע. אם אני מאמינה בתוכי שעלי לסבול ולהיות עניה, לא אוכל לשכנע שום גורם בתוכי שאהיה עשירה ומאושרת. האמת הראשונית תמיד מנצחת. גם אם זמנית אצליח להשיג את מבוקשי, האמת הראשונית שבי תגבר על השתל החדש, ותוביל אותי לממש את אמונת המקור.

רק מי שמעז לגלות מה מתרחש במרתפי האמונות הבסיסיות שלו, יוכל לעשות שינוי מהותי, ולאפשר לעצמו את החופש לחיות חיים שלווים ושלמים. עלינו לקחת בחשבון: הריסת אמונות בסיסיות קשה, מביכה, מכאיבה, מייסרת – כי אנו מאמינים שאלו הן אבני יסוד שאסור להרסן בשום אופן. האמונות הבסיסיות שלנו נחשבות בעינינו לתשתית מקודשת שאסור לפגוע בה בשום אופן. לכן, שינוי אמתי הוא זעזוע של היסודות האישיותיים שלנו.

ניסיונות חיצוניים לריפוי

אנשים רבים, שמשקיעים בעבודה פנימית, מאמינים שהם נמצאים בקשר אוהב עם הילד הפנימי שבתוכם. הם עושים מדיטציות, מדברים עם הילד הפנימי. שולחים לו מילות אהבה. אך בעצם, הם אינם מעזים לגלות כמה שנאה עצמית יש בתוכם וכמה הילד שבתוכם מוכה וחבול. כמה הוא מפוחד ולא מאמין בהם ובמילותיהם. השקעה בשכנוע הילד הפנימי שהוא אהוב, אינה משנה את תשתית החוויה שלנו. הילד חייב לבטא את החלטתו לא להאמין לאיש לעולם. לחשוף את אמונתו הבסיסית בפנינו. לתת לנו להרגיש בכל ישותנו עד כמה הוא רווי שנאה ופחד. כאב וייאוש.

הדרך לשחרור רוויה ברגשות נוראיים. עלינו להסכים להרגיש את הזוועה המצויה בנו. מילים נעימות אינן מרפאות. ליטוף מרגיע אמנם, אך ריפוי הפנימיות פירושה לחוות מחדש את מה שאסור היה לחוות מעולם – את מלוא עוצמת הכאב. את הכאב שהודחק בנו בהיותנו רכים. אז, בילדותנו, מערכת העצבים שלנו יכולה הייתה להתמודד ולחוות רק מעט מן הכאב, והרוב הודחק. כדי להירפא עלינו  להעלות למודע שלנו, בצורה חיה חווייתית את האנרגיה הרגשית שהודחקה על כל עוצמתה.

אנשים מאמינים באמונה שטחית שהם סולחים לעברם, בעוד שבתשתית קיימת בהם אמונה שאסור בשום אופן לסלוח ולשכוח מעשה נבלה שנעשה להם. אנשים מאמינים על פני השטח, שהם אוהבי האחר, בעוד שבתוכם קיימת אמונה בסיסית שאומרת – הזר הוא אויב, אל תסמוך על איש. אנשים מאמינים באופן רדוד, שהם רחבי לב ונותנים לזולת באהבה, בעוד שאמונת הבסיס שלהם אומרת – דאג אך ורק לעצמך, כי איש לא סופר אותך בעולם.

כדי לדעת מהן אמונות היסוד שלנו, עלינו להקשיב לעצמנו היטב. עלינו להיות קשובים למחשבות המתגנבות אל מוחנו בהסתר. להקשיב רב קשב לאמירות משונות שנזרקות אלינו מן הלא מודע. לאמונות היסוד, שמבעבעות מן התחתיות אל פני השטח. וכשהאמונות מתחילות להתבהר, עלינו להציב מולן ספקות. מנין לי שאמונתי נכונה? מי אמר שמחשבה זו היא אמת? מדוע אני חושב כך? עלינו לחקור את מקורות הרעיון, האם הוא אישי? האם הוא קולקטיבי? ואז להתחיל להעמיד ספקות – האם הוא מחויב המציאות? מתפקידנו לפענח את האבסורדיות שבבסיס האמונה שלנו. גם אם כל בני האדם האחרים אוחזים באמונה מסוימת, אין זה אומר שהיא נכונה. לעשות שינוי, משמעו – להיות בעל הבנות עצמיות. לא לאחוז בדעות המקובלות. להסכים לקעקע בתוכי אמונת יסוד רווחת, כי זו מונעת ממני להיות עצמי.

נוסף על כך, כאשר אנו יוצאים למסע של שינוי, עלינו להיזהר מלרכוש רעיונות גדולים, יפים ומיטיבים. הדתות, ובכללן הבודהיזם והיוגה, ממהרות לחנך אותנו לנתינה ולאהבה. להיות חומלים ונדיבים. להיות אנשי חסד רודפי טוב. עלינו להבין – חינוך לא משנה אדם, הוא רק מלביש אותו במחלצות נאות. שינוי הוא עקירה של שורשים תת קרקעיים. הוא ריפוי האדמה עצמה, ולא שתילה של פרחים נאים.

אירי ישראלי-רושין

למאמרים קודמים

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן