מזייפת/ יעל רן

וְעֲכְשָיו הֵם בָּאִים,

וַאֲנִי נִכְנֶסֶת לְמָחוֹךְ שֶל שְקָרִים.

עוֹטֶפֶת בְּצֶלוֹפָן אֶת כֹּל הָרְגָשׁוֹת,

מְזַיֶּפֶת חִיּוּךְ רָפֶה

וּמוֹחֶקֶת עֵדוּיוֹת.

שֶׁלֹּא יַחְשְּׁבוּ

שֶׁמָשהוּ לֹא בְּסֵדֶר.

וְרַק  בָּחֶדֶר,

בָּחֶדֶר…

 **

השיר "מזייפת" הוא לא שיר ארס-פואטי במובן הרגיל, כזה שמלא חשיבות עצמית כיוון שהוא עוסק בו בעצמו – כלומר בשירה – שמדבר על עצמו בגוף שלישי. בעיניי הוא שיר טוב, מכיוון שהוא אומר משהו הן על עולם המציאות והן על עולם השירה, ועל מה שמחוללת השירה במציאות. כמדומני ששאלות של אמת ושקר מעסיקות את כולם. כולנו משקרים בכל מיני סיטואציות, ולו שמדובר בשקרים לבנים או רק העמדת פנים. אולם מעל המציאות הזאת מתרוממת השירה, ששם לא ניתן לזייף, שהיא מגיעה עד לרבדים היותר עמוקים של נפש האדם, שמבקשת לומר משהו על האמת.

והפעם ביקשתי מהמשוררת יעל רן להוסיף כמה מילים:

פעם קראתי בספר משפט שלא נמחק מזיכרוני, והוא שסוד השירה הוא להגיד הרבה – במעט. את השיר "מזייפת", שאכן עונה להגדרה זו, כתבתי ברגע אפל ומלנכולי. השיר מציג שני פנים של האדם: הפן הגלוי, שאותו ה"אני" רוצה שיכירו, והפן הנסתר שהוא עטוף שכבות-שכבות ומתגלה רק בחדר. הקורא יכול להעלות בדמיונו – מהו אותו "חדר". השיר רומז שהחדר הוא מקום מסתור, בו האדם יכול להסיר את המסכות ולתת מקום לרגשותיו, בלי ביקורת ושיפוט של הסביבה ("שלא יחשבו"). למעשה, השיר עוסק בניגודים ובמורכבות של נפש האדם.

מרבית שיריי, בדומה לשיר זה, נכתבו בהבלחה רגעית. ליתר דיוק, לרוב קרה הקסם ברגעים לא צפויים, כמו בזמן המקלחת או כיבוי אורות. אין זה פלא בעיניי, שדווקא אז, באה וצפה לה אהובתי- המוזה, שהרי כשהמחשבה משתחררת מכבלי היום-יום, התת מודע מתחיל להתעורר, לצבוע בך קול פנימי ולהאיר בתובנות. על כן, בעיניי, הלמידה האמיתית של כל אחד מאתנו, היא קודם כל אמנות ההקשבה. 

יעל רן (29) מתגוררת כיום במודיעין, לקראת סיום התואר השני באבחון לקויות למידה והוראה מותאמת. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון