"שלושה פלסטינים חדרו השבוע מעזה עם רימונים וסכינים ונעצרו ליד בסיס צאלים – כ-20 ק"מ מהגבול".   אפשר להגדיר אותם מבקשי מקלט מאחר וברחו ממקום שלדעת כל המומחים אינו ראוי למגורי אנוש. אם מדינת ישראל רוצה לבלום את "צעדת השיבה" כדאי שתפעל בדחיפות להפוך את רצועת עזה למקום ראוי למגורים.

המסתננים עקפו את הקיבוצים שפגשו בדרך ושמו פעמיהם למחנה צבאי שם נתפסו כשהם יושבים ליד הגדר ומחכים להיתפס. התברר ששלושת הצעירים חדרו לישראל כדי להיאסר בכלא כי תנאי הכליאה בישראל טובים מהחיים ברפיח במיוחד לצעירים חסרי תעסוקה. בכלא הם מקבלים לפחות ארוחות ומקלחת חמה, תנאי מחיה בסיסיים שאין להם בעזה. בהכירם את הנהלים של צה"ל הצטיידו השלושה ברימונים וסכינים שנועדו לתייג אותם כמחבלים שנשלחים בישראל לכלא. מסתננים שחודרים לארץ ללא נשק (מבקשי מקלט) מוחזרים אחר כבוד לרצועת עזה.

קשה לתאר את תהומות היאוש שמוביל צעירים ובריאים להיכנס לכלא מרצונם אבל התופעה של אנשים המסכנים את חייהם במטרה לפרוץ את הסגר (גם עזה היא סוג של בית כלא) ולצאת ממנו, גם אם לכלא משופר, הולכת וגוברת. אותו יאוש מסביר את ההיענות הצפויה ל"צעדת השיבה" שהכריז החמאס: כשמאות ואלפי נשים, ילדים וגברים יקימו אוהלים ליד הגדר ויצעדו במטרה לעבור את הגבול. תנאי המחיה ברצועת עזה כל כך קשים שאין להם מה להפסיד.

אף שהרשויות מסרבות לפרסם נתונים רשמיים, מקורות ורופאים עזתים מספרים שיותר ויותר תושבים מנסים לשים קץ לחייהם מדי יום ו"המספרים מבהילים". 60% מהצעירים מובטלים, 40% מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני, 80% תלויים בארגוני סיוע ורבים איבדו את התקווה לשינוי. "מעדיף למות מאשר לראות את ילדיי מתים" אמר אחד מהם לעיתונאי. אספקת החשמל מוגבלת לשעות ספורות ביום, המים בברזים אינם ראויים לשתייה, הביוב מציף את הרחובות וזורם לים, קיים מחסור בתרופות ובחומרים לבניית הבתים שנהרסו ב-2014 במלחמת צוק איתן. המעברים לישראל ולמצרים סגורים, אין יוצא ואין בא למעט מאושרים בודדים שמקבלים אישור לצאת לטיפול רפואי.

ואם כל אלה לא מספיקים, מתברר שגם הנשיאים יורדים עליהם: אבו מאזן קיצץ באחרונה את המשכורות שהרשות הפלסטינית מעבירה לפקידיה ברצועה, ונשיא ארה"ב טראמפ הודיע על קיצוץ בהשתתפות של ארה"ב בתקציב אונר"א. ללא תעסוקה, ללא משכורות  הפקידים וללא מערכת הרווחה ואספקת המזון של אונר"א אין פלא שהתושבים הנצורים מתכוננים לצעוד בשבועות הבאים לעבר הגדר .

אז נכון שלחמאס תפקיד מרכזי בהידרדרות המצב ונכון שארגון אונר"א לוקח צד ואינו מתווך הוגן אבל האשמה הזאת לא מנחמת את 2 מיליון תושבי הרצועה הרואים מבעד לגדרות ישובים פורחים במדינה ישראל המשגשגת. האשמה של החמאס לא מנחמת גם את תושבי עוטף עזה שעלולים להיפגע בין אם מחדירת מסתננים ובין אם ממלחמה חדשה שתפרוץ אם לא יימצא פתרון. לא בכדי חברי הקיבוצים והמושבים הגובלים בעזה מתריעים מאז מלחמת צוק איתן שהמצב בעזה קרוב לפיצוץ ודורשים מהממשלה לפעול להקלת המצוקה. החקלאים שביניהם אף מבקשים לאפשר להם לקלוט עובדים עזתיים.

המצב המידרדר והתכניות לצעדת השיבה ידועים מזמן למקבלי ההחלטות בישראל אך דבר לא נעשה לקדם את פני הרעה – לשפר את התנאים בעזה ובכך לסכל את הצעדה. במקום זה בונים עוד חומות, חופרים תעלות, מקימים סוללות עפר ומציבים צלפים – מכינים כוח, כוח ועוד כוח.

הרי במקום כל אלה או נוסף עליהם אפשר היה לנקוט בצעדים בוני אמון – לספק חשמל  לתושבי עזה, להזרים מי שתייה ממפעל ההתפלה באשקלון, לאפשר ליותר אנשים לצאת מהרצועה ולאפשר יציאה מבוקרת של עובדים בחקלאות לקיבוצים ולמושבים בעוטף עזה.

ולטווח ארוך – לפתוח את רצועת עזה לעולם לא דרך ישראל אלא מערבה, באמצעות בניית נמל ימי ונמל תעופה שגורמים בינלאומיים התחייבו לממן. רק תכנית כזו תאפשר לתושבי הרצועה פיתוח כלכלי ואופק של תקווה. ואם צריך לשאת ולתת עם החמאס למען הצלת הרצועה ומניעת מלחמה או פלישה המונית של עזתים, צריך לדבר אתם, ועם כל אחד אחר.

אם ממשלת ישראל הייתה מנצלת את כוחה לבניית צעדים בוני אמון עם הפלסטינים בכלל ועם תושבי רצועת עזה בפרט, לא היינו מגיעים לצרה הזאת הניצבת היום לפתחו של צה"ל. לבי עם החיילים שיאלצו לשמור בליל הסדר על הגבול ועם הרמטכ"ל והמפקדים שהזהירו את הממשלה מפני ההידרדרות ברצועת עזה ונדרשים עכשיו להוציא את הערמונים מהאש שלא הם הדליקו.