★★★★★

בתוכניה של ההצגה "הפרקליט" כתוב שמדובר בסיפור מוזר על סוס וחוק. הסיפור כל כך מוזר ומעורפל, שעד לרגע זה לא הצלחתי להבין אותו. המחזאית והבמאית דניאל כהן לוי ביקשה לכתוב מחזה שעוסק בדרמה בין האנושי לפראי ובין האמת לבין השקר. ברקע פורצת מלחמה, שמאלצת את כולם לבחור בין חוק לצדק. גיבור המחזה הוא סוסו המיתולוגי והפראי של אלכסנדר מוקדון, שהופך לפרקליט במשרד המשפטים.

מבולבלים? גם אני.

בהצגה משולבים הגיגים פילוסופיים, שמנסים לפענח את הדילמות המוסריות של האדם ואת הבחירות שלו במהלך חייו. ההגיגים הללו מחזקים את התחושה שמדובר במניפסט ולא בהצגת תיאטרון שאמורה לספק חוויה, התרגשות, מסר או סתם בידור.

"הפרקליט" אינה דרמה כי אין בה דרמה. ולמרות שנכתבה בהשראת סיפור של קפקא אין בה דבר שמזכיר את קפקא. היא גם אינה הצגה חכמה, למרות היומרנות שלה. קורה לעיתים בתיאטרון, שהקהל נופל במלכודת: ככל שההצגה פחות ברורה, היא לכאורה מורכבת ואינטלקטואלית, ואם לא הבנת מה קורה על הבמה – זו הבעיה שלך. אז לא. זו אינה הבעיה של הצופים, שבסיום ההצגה רבים מהם הסתודדו בפואיה של בית ציוני אמריקה בתל-אביב וניסו לברר ביחד – "על מה היתה ההצגה?"

לדעתי המחזאית-במאית לא סגורה בעצמה מה רצתה לומר. זאת אני למד לא רק ממה שראיתי על הבמה, אלא גם מכמה ראיונות שנערכו איתה בעיתונות. תשעה שחקנים מוכשרים של החאן באמת משתדלים, אבל לא מצליחים למצוא את המחזה. בכל זאת אציין לטובה את דודו בן זאב, כרמית מסילתי קפלן, נטלי אליעזרוב ואריה צ'רנר.

ההצגה "הפרקליט" היא ניסיון לומר משהו עלינו, כבני אדם. אבל, אם אני צריך להתנסח בעדינות, התוצאה לא מלהיבה. ופחות בעדינות: ההצגה מתיימרת לספק חומר למחשבה. המחשבה העיקרית שההצגה סיפקה לי – למה בכלל העלו אותה על הבמה.