Skip to content

שוברים שתיקה: על הספר "נפש יהודית" של חנוך דאום ואריאל הרטמן

"נפש יהודית", ספרם של חנוך דאום ואריאל הרטמן, מבקש להושיב על ספת הפסיכולוג עשרה גיבורים יהודים, לנבור בתוככי נשמתם, להבין מה העיק עליהם ולפצח את דמותם. לבד מכך שהספר אינו חושף תובנות מעניינות על אותם גיבורים, נדמה כי משאלתו הסמויה של הפסיכולוג היא לרפא את אותם גדולי האומה, כלומר לעקר אותם מגדלותם
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

"נפש יהודית", ספרם של חנוך דאום ואריאל הרטמן, מבקש להושיב על ספת הפסיכולוג עשרה גיבורים יהודים, לפצח את דמותם, לנבור בתוככי נשמתם ולהבין מה העיק עליהם: מדוע אריק איינשטיין הסתגר בביתו במשך שלושים השנים האחרונות לחייו? האם דמותו של נתן אלתרמן הטילה צל כבד על חייה של בתו, תרצה אתר, עד שחשה כי בלעדיו אין לה זכות קיום? האם רבי נחמן מברסלב סבל ממאניה-דפרסיה? אלו, לצד אחרים – לאה גולדברג, קהלת, בובי פישר, פרנץ קפקא, חנה סנש, זיגמונד פרויד וברוך שפינוזה – מככבים בספר הצבעוני של דאום והרטמן.

קשה לסווג את הספר לאחת הסוגות המוכרות בספרות. "נפש יהודית" הוא הספר השני שדאום והרטמן כותבים במשותף; קדם לו "בשביל הנפש", שהביא סיפורים מכורסת הפסיכולוג של הרטמן במסורת הספרים של ארווין יאלום ויורם יובל. אלא ש"נפש יהודית" הוא שונה; הגיבורים של הספר אמנם מתיישבים על הספה של הרטמן, אך מדובר כמובן ב-fake-therapy, ולא בטיפולים שעובדו לספר, כמו "בשביל הנפש".

ניתן לקרוא את הספר כמעין רומן פסיכולוגי-היסטורי, ככזה שנצמד פחות או יותר לדמות או למאורעות היסטוריים, וקצת נותן דרור לדמיון במטרה לפצח את הדמות ההיסטורית. כלומר, במקרה דנן הרטמן ודאום מבקשים באמצעות תובנות פסיכולוגיות שונות, להבין את אותם גיבורי האומה היהודית.

כפי שאסביר תכף, לדעתי מדובר בזווית ראיה צרה מדי; אלא שגם אם נתפוש את הספר כרומן פסיכו-היסטורי, התוצאה מעט מאכזבת: למעט מספר תובנות שדאום והרטמן מפזרים במהלך הספר על הדמות, על פסיכולוגיה או על ההליך הטיפולי – רוב התובנות על גיבורי הספר כבר ידועות; אם לנקוט בביטוי מפורסם של קהלת, אחד המטופלים בספר: אין חדש תחת השמש. גיבורי התרבות הללו נותרים חידתיים.

אלא שכאמור, ראיית "נפש יהודית" כרומן היסטורי עושה חסד עם הספר, ומחמיצה חלק עיקרי בו. בעוד ברומן היסטורי רגיל הסופר נעדר מהסיפור, ב"נפש יהודית" המטפל הרטמן נוכח מאוד (ואילו דאום משמש כמעין סופר צללים). זה מתחיל בבחירת הגיבורים: במבט ראשון לא מובן מדוע לוקטו עשר דמויות אלו; חלקן, כמו בובי פישר, די-אלמוניות; מאחרות, כמו חנה סנש, לא עולה סיפור מעניין במיוחד; התשובה טמונה בדפי הספר: מדובר בעשרה גיבורים שהרטמן מעריץ, ושבמידה רבה השפיעו על חייו. קריטריון זה גם מכתיב עשר גיבורות שהן אמנם מעניינות ברובן, אך קשת הבעיות הנפשיות שלהן היא די מצומצמת. האם העובדה כי דמויות אלו היו משמעותיות בחיי הרטמן מהווה קריטריון ראוי? מסופקני.

הנוכחות המאסיבית של הרטמן לא נעצרת בבחירת הדמויות. הסיפורים בספר סוטים מהנרטיב המקובל של טיפול פסיכולוגי: בעוד בטיפול סטנדרטי המטופל מדבר רוב הטיפול והמטפל שותק, כאן הגיבורים פסיביים מאוד ואילו הרטמן הרבה יותר דומיננטי: החל ממחשבותיו המשוטטות במהלך הטיפול, עבור בזיכרונותיו ובשאלות כיצד גיבורים אלו עיצבו את חייו, וכלה בעימות וביקורת של הרטמן כלפי הדמויות – שני האחרונים בוודאי לא מקובלים בטיפול פסיכולוגי – הרטמן לא סותם את הפה. תחת דגם "המטפל המהנהן" או "המטפל השתקן", שלכל היותר מפנה את השאלות בחזרה למטופל – הרטמן מציג דגם חדש של מטפל: המטפל המבקר. הרטמן החליט לשבור שתיקה. רק מתבקש שהרטמן ישאל את מטופליו: "איך זה גורם לך להרגיש שאני ביקורתי כלפיך?"

לא פעם במהלך הטיפולים הרטמן מביע את משאלתו להיות מפורסם, להיות גיבור כמו הגיבורים שהוא מראיין. כך למשל הוא אומר בטיפול של רבי נחמן מברסלב: "אתה צודק רבי נחמן. גם אני רוצה להיות גדול. גם אני, כמוך, רוצה לחשוב שנועדתי לגדולות". אלא שגם במקרה זה, כמו שבוודאי הרטמן יודע, הרבה פעמים המשאלות הכמוסות חושפות הרבה יותר ממה שהמשאלות הגלויות מראות. ובעיניי, כל הפורמט של הספר שבו הרטמן מבקש במשתמע לרפא את גיבוריו הוא סימפטום לתופעה הזו.

פסיכולוגים רבים סובלים ממה שנקרא "תסביך סופרמן" ולפיו הם חשים אחריות-קפידה לגורלם של מטופליהם, והם בטוחים שהם ורק הם יכולים להציל אותם; ספרו את זה לפסיכולוג הירושלמי שלי, שכאשר אמרתי לו שאני חייב לעזוב את ירושלים ולעבור לתל-אביב, ושכאן למעשה מסתיימים שידורנו, הוא חשב שהדבר הנכון ביותר בשבילי באותו רגע הוא להתחיל אנליזה שמשמעותה שלושה-ארבעה מפגשים בשבוע. במשתמע, הוא דרש ממני לנסוע שלוש-ארבע פעמים בשבוע מתל-אביב לירושלים; כמו שאומרים: תעזור לי לעזור לך.

על-כל-פנים, נדמה כי הושבת כל גיבוריו של הרטמן על כורסת הפסיכולוג היא לכן הגשמת חלומו הרטוב להיות גדול; לא רק לרפא אנשים בשר ודם עם משבר בזוגיות או דיכאון – אלא לרפא את גיבורי-התרבות שלנו, ובכך להיות גדול יותר מגדולי האומה. הדברים זועקים ממש כאשר הרטמן מושיב את זיגמונד פרויד בכבודו ובעצמו על ספת המטופל. אם לפי תסביך אדיפוס בכדי שהבן יצמח הוא צריך להרוג את אביו (במובן הסימבולי), צעד שנשמע לעתים קצת נקמני וכפוי-טובה – לא זו בלבד שהרטמן לא הורג את אבותיו, הוא מרפא אותם.

ואולי הרטמן כן הורג אותם במקצת? מסרס אותם? במהלך הטיפול של קפקא, כמסיח לפי תומו הרטמן מעלה את הרעיון לפיו קפקא מעולם לא היה הופך להיות קפקא לולא היה אדם נוירוטי ומופנם באופן קיצוני. לדעתי זו נקודה קריטית: לאריסטו מיוחס הביטוי "אין גאון ללא שמץ של שיגעון". רוצה לומר, יש מתאם חיובי בין גאונות ויצירתיות לשיגעון ומלנכוליה; קפקא, כמו גם בנימין-זאב הרצל או יוצרים וגאונים אחרים, לא היו מניחים את אבן הפינה לבניין האומה או יוצרים יצירות תרבות לולא היו קצת "קוּקוּ".

במילים אחרות, אם לנסח את זה באופן פרובוקטיבי: אם קפקא או הרצל היו עורכים אנליזה שלושה-ארבעה ימים בשבוע, ככל הנראה לא היו באות לעולם לא מדינת ישראל ולא יצירות כמו "המשפט" או "הגלגול"; בגלגול אחר הרצל או קפקא אחרי טיפול פסיכולוגי או אנליזה היו מאושרים יותר או לא סובלים משיגעון גדלות, אבל אנחנו, עם ישראל והאנושות כולה, היינו מאושרים פחות.

ממו"ר מישל פוקו למדנו שמערכות הבריאות (מ"סיבותיהן" שלהן) מבקשות לנרמל את בני האדם. ואולי זו למעשה משאלתו הכמוסה של הרטמן – להפוך את גיבוריו למעט נורמליים יותר, לאנושיים יותר? כלומר, לסרס אותם?

נפש יהודית • חנוך דאום ואריאל הרטמן • איורים: חנוך פיבן • הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד • 2017 • 277 עמ'

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן