"המין החזק" הוא דרמה ביוגרפית על חייה ותקופתה של עורכת הדין פורצת הדרך – שהפכה לשופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, רות ביידר גינסבורג. זהו גם הסרט השני על אייקון התרבות של ארצות הברית שפורסם השנה, בעקבות הסרט התיעודי של ג'ולי כהן ו-בטסי ווסט, "RBG", שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב של השנה. זה רק הולם, כי שני הסרטים משתתפים בחגיגות יום השנה ה-25, מאז שמונתה גינסבורג לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון בארצות הברית (לאחר קריירה משפטית ארוכה ומכובדת מלכתחילה). ובעוד הסרט הסמי-ביוגרפי של גינסבורג על המסך הגדול הרבה פחות מהפכני מאשר הדמות עצמה, הוא עדיין תוספת משמעותית לסרטי הדרמה המרגשים של השנה. "המין החזק" משכנע יותר כשיעור היסטוריה מאשר סרט, אבל עושה דרמטיזציה חשובה לחוויות של גינסבורג באותה תקופה.

"המין החזק": הדרך למעלה של רות ביידר גינסבורג

"המין החזק" מזכיר מאוד את הסרט "מרשל", שיצא לאקרנים בארצות הברית בשנה שעברה (בצער רב, לא הוקרן בישראל), במובן ששני הסרטים מדגישים תביעה משפטית מוקדמת בקריירה של עורכי דין מציאותיים (אשר בסופו של דבר מונו להיות שופטי בית המשפט העליון). "המין החזק", שנכתב על ידי אחיינה של גינסבורג, דניאל סטיפלמן, הוא הקונבנציונאלי יותר בין הסרטים, במובן זה שהוא נראה כמלודרמה מייגעת של בית משפט, ובניגוד ל-"מרשל", נמנע מלהוסיף אלמנטים של ז'אנרים קולנועיים נוספים. עם זאת, ביוגרפיית ההשראה הנוסחתית בסגנון הוליווד נותרת יעילה, כך ש-"המין החזק" מצד אחד צפוי, ומצד אחר נותן את הטון מבחינת אווירה. אפילו ברגעי הקיטש, מרבית קהל הצופים ינסה לעודד ולהזדהות עם גינסבורג, מאשר יגלגל עיניים מפאת איכות הדיאלוגים.

פליסיטי ג'ונס היא החוליה המרכזית מדוע "המין החזק" עובד, למרות העלילה השגרתית. המועמדת לאוסקר מביעה את גינסבורג בתחושה משכנעת של גמישות (גם מול אינספור דמויות גבריות שוביניסטיות), ועם זאת היא מחדדת את תפקידה כדי לחקור את חסרונותיה של גינסבורג כאדם. ארמי האמר ו-ג'סטין ת'רו מגלמים דמויות תלת-ממדיות, כשני גברים שנמצאים בסופו של יום בצד של רות ותומכים בה – אולם מאתגרים אותה בדרכים שונות. סם ווטרסטון עושה עבודה משעשעת מאוד בהפיכתו את מר גריסוורלד לשונא נשים, למרות שדיקן הרווארד יכול בקלות להצטייר כקריקטורה מאשר דמות אותנטית. כנ"ל לגבי קתי בייטס, בתפקיד משנה כ-דורות'י קניון, פעילה פמיניסטית ועורכת דין בוטה, אולם ראינו אותה בעבר בתפקידים הרבה יותר מרגשים.

מאחורי המצלמה, הבמאית מימי לדר עושה עבודה מכובדת כדי לשמור על קצב הסרט לאורך 120 דקותיו, למרות ש-"המין החזק" מורכב בעיקר מסצנות שבהן הדמויות מטיחות עגה משפטית כבדה או דנות זה בזה (הן בתוך ומחוץ לאולם המשפט). הסרט גם ראוי לשבח מנקודת מבט טכנית, בזכות הצילומים הנאים והקומפוזיציה שיצרה לדר עם הצלם מייקל גריידי (השניים שיתפו פעולה בסדרה "הנותרים" של HBO), כמו גם התלבושות העדינות והתפאורה של אמצע המאה ה-20, כפי שעוצבו על ידי אייזיס מזנדן ("הסקס של מאסטרס"). אמנם, בדיוק כמו בתסריט, "המין החזק" חסכוני בכל הקשור לצילומי תגובה של הקהל השומע חלק מן הטקסטים, אולם ללדר יש יד טובה בבניית מלודרמה, ויודעת ליצור אווירה הולמת מבחינה טכנית.

בסך הכל, "המין החזק" רחוק מלהיות ביוגרפיה / סרט זיכרונות פורץ דרך, אבל עוסק בנושא חשוב ביותר ומציע כמה תובנות אודות החיים והתקופה – כפי שחוותה אותן גינסבורג בטרם הפכה לסמל שהיא היום. זה אינו סרט שחובה לראות על המסך הגדול, וכפי שראינו – גם דילג על עונת הפרסים, אבל הוא כן מצטייר כדרמה היסטורית חשובה ומלמדת. מי יודע, אולי צופה בסרט יקבל / תקבל השראה וירצו להיות נשיאי בית המשפט העליון בישראל.