★★★★★

גם לנו יש משחקי הכס. המחזה "הבא אחריו" הוא סיפור על מלחמת ירושה ועל מנהיג שמסרב לוותר על כסאו. וגם סיפור על שחיתות שנובעת מכוח רב ומשלטון ממושך. שחר פנקס כתבה מחזה מודרני, שמחבר בין שלהי כהונתו של דוד המלך לבין המציאות הפוליטית שלנו, כאן ועכשיו. כלומר, במקום דוד המלך אפשר לקרוא לגיבור שלנו ביבי המלך.

בתחילת ההצגה אנחנו צופים, דרך מסך גדול, בנאום של המנהיג לעמו. מיד אנחנו מבינים שמדובר במנהיג שעסוק בעיקר בעצמו ובדימוי שלו בעיני הציבור. הוא מתייחס לאיפור, לתאורה, לזוויות הצילום. אחר כך הוא פולט סיסמאות  כמו "האתגרים העומדים בפנינו" או "עלינו לגלות הרתעה מול האויב שלא ניתן לדבר איתו". יש לו נאום לכל מצב בהתאם לאינטרסים שלו ולצורך לבסס את מעמדו. מצד אחד הוא בעד שיחות שלום, מצד שני הוא "מבטיח" לנו לחיות על החרב.

נתן דטנר בתפקיד הראשי משכנע מאוד בתור מנהיג שמאוהב בעצמו, דיקטטור קטן ומבוהל, גזען ושוביניסט, ציני ומניפולטיבי. גם דטנר השחקן נהנה לשחק את המלך-המנהיג, שמצד אחד בריאותו רופפת ומצד שני הוא נראה ונשמע בריא כמו שור.

ענבר דנון היא אבישג השונמית, שהובאה לארמון כדי לחמם את דוד, אבל כשהיא פותחת את הפה היא נושאת מונולוג מרגש, שבו היא מציבה את הנשים כגיבורות האמיתיות של המלחמות כי הן מגדלות את הילדים, שלא חוזרים מהקרב. לא הייתי נסחף לכנות את אבישג-דנון פמיניסטית, אבל היא בהחלט אמינה ונוגעת ללב בתפקיד הקטן-יחסית שניתן לה. תום אבני עושה דמות מעניינת, אך לעיתים מוגזמת, בתפקיד הבן המפונק ותאב השררה אדוניה. את החלק הקומי בהצגה מייצג נציג העם (תום צ'מה), שמתייבש בחוץ כי למלך אין זמן לשמוע על מצוקותיו של הציבור.

"הבא אחריו", שביימה שיר גולדברג היא הצגה מעניינת, אבל לא בועטת ולעיתים גם נאיבית. שוב מתברר, שהמציאות שלנו, ולא רק שלנו, עולה על כל דמיון ועל כל מחזה. אחרי שהסתיימה ההצגה חשבתי מה שקספיר או חנוך לוין היו רוקחים מהמציאות שבה אנו חיים. אני חושב שהיתה כאן הזדמנות ליצור הצגה מטלטלת ומדממת, שתעורר סערה גדולה.

יחד עם זאת יש כאן הישג בימתי, שאין לזלזל בו, גם בכתיבה וגם בבימוי. עיקר כוחה וחשיבותה של ההצגה – שהיא מציבה מראה נוקבת מול הקהל. מסתבר, שמאז ימיו של דוד המלך ועד ימי מלכותו של נתניהו, הרבה לא השתנה.