בדרך כלל אני מדווח חדשותית. פגעי מזג אוויר וכאלו. בדרך כלל זה ככה. הצלמים מצלמים, ועבדכם הנאמן טס לדסק ומעלה על מחשב. עורכים. ויש כתבה. הפעם לא יצא לי.
זה התחיל בסביבות השעה 18:00. המבול הגיע ופתח את שעריו. הגשם פשוט נשפך מהשמיים. לא טפטף. מישהו ישב שם ופשוט שפך מים.
לא כל כך התייחסתי, ישבתי ליד  המחשב, האח בוערת, בחוץ מבול ואני על כוס תה ועובד. אלא שאז אני שם לב שהחדר מתחיל להתמלא במים. "מי כבר שפך לי פה מים?", אני רוגז לעצמי. יוצא למסדרון ורואה את הנחל זורם בעליצות מפתח המקלחת אל המסדרון, אל החדר שלי, אל אזור האח הבוערת ומשם אל הסלון.
ניגש לחדר הרחצה והרצפה מכוסה במים חומים כשהמעיין נובע בשמחה מפתח ניקוז המקלחת. מעיין טבעי. באמצע הבית.

הלך הדשא והגיע אגם

אני יוצא החוצה ומחפש את הדשא הגדול, ירוק ויפה…  ואין. הוא איננו. במקומו "צמח" לו אגם גדול, הוא מגיע כמעט עד פתח הבית, המים זורמים ואתם הגיעה צפרדע אחת גם. ירוקה וקטנה שהגיעה לחצר, השד יודע מאיפה.
"ונציה ורסנו, ונציה", חשבתי ונכנסתי הביתה. לקחתי סמרטוט רצפה, נכנסתי למקלחת, מספיג, סוחט לדלי, יוצא החוצה ושופך מים לאגם וחוזר חלילה. דלי ועוד דלי, בדלי ה- 40 נשברתי.

לקחתי את שואב האבק שקניתי לפני תרפ"פו שנים, שמותאם גם לשאיבת מים.
לא עניין אותי שמאז שהיה צעיר ועד עתה כשהגיע לגבורות הוא לא שאב מים ולו פעם אחת. "תתחיל לעבוד או שאני מכניס אותך למיחזור," איימתי עליו והפעלתי. הוא כבר זקן: נאנח לו בקול, טרטר, אבל שאב… מתאמץ ושואב. כל מיכל מתמלא בכ- 20 ליטר של מים חומים, מי מעיין. אני ממלא מיכל, מנתק, סוחב החוצה, שופך לאגם וחוזר חלילה.
"והמעיין?", תשאלו. הוא ממשיך לנבוע אצלי באמצע הבית. הוכחה פיסיקלית לקיומו של חוק כלים שלובים.

אין משאבה ושכן מעצבן

בשלב זה, כשאני מתנשף מסחיבת מיכלי מים החוצה, נשברתי. הרמתי טלפון למזכיר היישוב.
"שמע," אני אומר לו, "אני זקוק למשאבת פקפק", "הצחקתהוני," עונה לי המזכיר בקול תמים. "אין לנו. אבל הזמנו ביובית מהמועצה. מתי שהוא היא תגיע". "אתה בסדר? כי בינתיים כבר פינינו משפחה אחת מביתה," מתעניין המזכיר.

הבנתי שאין עם מי לדבר וחזרתי לשאוב. חוטב עצים כבר לא אהיה, אבל שואב מים? אני צובר ניסיון.
בחוץ הגשם הוריד הילוך והאט את מבול המים שהמשיך לזרום מהשמיים.

צלצלתי לשכן: "מה מצב אצלך?" התעניינתי וקיוויתי שהוא כבר טובע. שהרי ידוע, צרת רבים נחמת טיפשים. אבל הוא שיושב במיקום גבוה ממני לא ראה טיפת מים בבית. "אצלי הכל בסדר," ענה לי. והתעניין בשמחה (כבושה) לאיד: "נו, ואצלך?" "שלחתי יונה לבדוק, הכלו המים" עניתי. "ולא חזרה?", שאל. "פשוט לא עפה, סירבה פקודה והודיעה לי שהיא לא בנויה לעוף בימים כאלו," עניתי. "דרישה כזו היא הרעה בתנאי עבודה," הסביר השכן וצקצק בלשונו "צ, צ, צ אוייי, יו, יו" ובנון שלנטיות הודיע לי על השתתפות בצערי וחזר לשתות קפה. ואני לדליים.

תוך כדי כך טלפון: "נהריה מוצפת מים" הודיע לי כיבוי האש. "יש תמונות, העברנו לך לשימוש," הוסיף. "תודה", עניתי וחזרתי לשאוב.

צילום עצמיוכאילו מכת היאור לא הספיקה, הגיעה לה מכת החושך.
הנתיך הראשי קפץ לו בבום חרישי: עלטה וחשכה השתררו בבית. מה אגיד לכם, להיות באגם חשוך בלילה כזה כשהמים גואים… לא נעים.
השכן צלצל שוב: "שמתי לב שהפרוז'קטור שלך כבר לא מאיר'" אמר תוך השתתפות בצערי.
ניתקתי לו בפנים ושלחתי אותו לצפות בטלוויזיה.

הלכתי ללוח החשמל לראות מה קרה. בדיוק אז צלצל המזכיר והתעניין: "מה קורה אצלך?". "מחפש גונדולה, חשמלאי ומשאבת פקפק. הסדר לא חשוב," עניתי לו. "מצטער שאין לי איך לעזור," ענה לי. אז ניתקתי גם לו בפרצוף והלכתי לחפש את תקלת החשמל. אתם יודעים, בשעת צרה הרעיונות צצים.

ניתקתי את נתיכי כל החדרים, המיזוג, הבוילר ואחרים; העליתי וחיברתי את הנתיך הראשי מעלה. וככה חדר, חדר עד שהגעתי לתקלה. נתיך הפרוז'קטור החיצוני קפץ. "יששש, יש חשמל," התלהבתי וקיוויתי שכך גם יקרה עם המים. אבל המעיין מצדו סירב להפסיק. הוא נבע ונבע, ואני מילאתי עוד דלי, עוד מיכל של שואב האבק, ועוד אחד וחוזר חלילה.

ואז מתנשף מהמאמץ נשברתי. "מצדי," הרהרתי בקול רם, "שיגיע המבול. אני יושב לשתות נס על חלב ואחרי כן? – המבול. שאלוהים יעשה מה שבא לו". "ככה, ככה," אמר כנראה אלוהים לעצמו, "אני כבר לא מעצבן לו", הפסיק את הגשם והלך לעצבן ישובים אחרים.

שעה אחרי כן, תאמינו או לא, סיימתי את הקפה, יצאתי למקלחת והפלא ופלא – המעיין הפסיק לנבוע. נכון, הרצפה מטונפת בטינופת וחול, אבל המעיין – הוא כמעט, כמעט התייבש והראה סימנים של סוף עונת המונסונים. בכל מקרה הלילה עוד צעיר ולך תדע מה יבוא לאלוהים. אולי יחליט לעצבן לי שוב? עוד נראה. בינתיים אולי נשלח את היונה.