★★★★★

למרות שהמחזה "אביב מתעורר" של הגרמני פרנק וודקינד, נכתב לפני למעלה ממאה שנים והיה פורץ דרך, הוא נותר אקטואלי ורלוונטי עד היום. מי שעושה אותו עוד יותר אקטואלי, הוא שר החינוך רפי פרץ, והטקסטים המקוממים שלו בנוגע לנטיות מיניות "לא טבעיות" של בני נוער (תיאטרון "הבימה" צריך להודות לפרץ על יחסי הציבור).

"אביב מתעורר" עוסק בדיוק בנושא הזה: סיפור על חבורה של נערים ונערות, שמגלים את המיניות שלהם ומתמודדים עם אהבה, תשוקה, נטייה מינית, פנטזיות, רגשות עזים, בלבול ותסכול. אבל הם פוחדים אפילו לדבר על כל אלה כי הם חיים בסביבה נורמטיבית לכאורה, שבה ההורים והממסד החינוכי מדכאים את היצרים שלהם, וטוענים שמדובר בתופעה לא טבעית ולא נורמאלית.

במקום לעזור, להקשיב להם ולהכיל אותם, ההורים והמחנכים מנסים ממש לשנות את בני הנוער ואם תרצו – לבצע בהם טיפולי המרה. הנערות והנערים משלמים מחיר כבד מאוד על ההתבגרות שלהם. "אביב מתעורר" אינו רק מחזה. בעיני זה כתב אשמה חריף נגד בורות ודעות קדומות, ונגד חברה שמרנית וחשוכה, שאינה מסוגלת לקבל את האחר והשונה.

"אביב מתעורר" היא הצגה חזקה, עם לא מעט בעיות במשחק (שלפעמים מלאכותי ומדוקלם) ועם סצינות ארוכות מדי. שחר פנקס והבמאי משה קפטן, שעיבדו את המחזה, ניסו להנגיש את הטקסט לשפה עכשווית, ועשו זאת בהצלחה. הם גם הפכו את המחזמר למחזה, שהצפיה בו אינה קלה. ב"אביב מתעורר" יש תמונות קשות, שנוגעות ללב, אבל גם קורעות את הלב. ההצגה עלתה לראשונה באוגוסט 2019 ורק עתה, זמן רב ומוגזם לאחר מכן, התקיימה הצגת הבכורה לביקורת. זה אומר משהו על הבעיות שהיו בהפקה.

מדובר בהפקה מושקעת, מורכבת ורבת משתתפים. מבין השחקנים, שגם שרים מדי פעם, אני רוצה לציין במיוחד את עמית פרקש, רוני דלומי, נדיר אלדד וקובי מרימי, שמתגלה גם כשחקן רגיש ומוכשר. ההצגה מומלצת בעיקר לבני נוער, אבל לא יזיק גם לשר החינוך לראות אותה. אולי "אביב מתעורר" תעורר בו תובנות חדשות בנוגע לנטיות מיניות שונות ומגוונות, שהן טבעיות ונורמאליות.