★★★★★

לפעמים התיאטרון המעניין והמקורי נמצא דווקא בשוליים ולא במיינסטרים. זה מה שקורה בהצגה "מי כמוני", שמתרחשת בהאנגר (הפרינג') של תיאטרון גשר ולא על הבמה הראשית. השחקנים מופיעים במרכז האולם והקהל יושב מסביב, במרחק נגיעה מהם.

זהו סיפורם של חמישה בני נוער המאושפזים במחלקה סגורה במרכז רפואי לבריאות הנפש אי שם בארץ. ביחד הם יוצרים הצגה שעוסקת בנפש האדם ובכוחו המרפא של התיאטרון. במהלך ההצגה שבתוך ההצגה, אנחנו מקבלים הצצה נדירה אל הנפש האנושית שלהם – ושלנו.

המחזה המקורי של רועי חן מבוסס על מקרים אמיתיים, וכולל טקסט מעניין וגם כזה שנופל לקלישאות ולבנאליות. גם החיים האמיתיים מלאים קלישאות ובנאליה. אבל הבימוי היצירתי של אילאיל סמל מפיח בו רוח חיים והופך את ההצגה למעניינת, מרגשת ומאוד רלוונטית.

מה שמדהים בהצגה, שחמשת התפקידים הראשיים מבוצעים על ידי נערות ונערים בני פחות מ-18. המשחק שלהם אמין ומקסים. כולם אומנם לומדים במגמות תיאטרון בבתי ספר, אבל זה אינו מובן מאליו שהם יצליחו לרגש כמו שחקנים מקצועים.

בני הנוער, גיבורי המחזה, הם חכמים ורגישים, זקוקים נואשות לאהבה ולהכרה, וסובלים מהפרעות קשות ומייצר של הרס עצמי. מי שנראה הכי מופרע בהצגה הוא גם מי שמעניק לה הרבה הומור: מנהל המחלקה שחוטף מדי פעם קריזה ודמותו נעה בין שפיות לשיגעון. עד כדי כך שאיננו יודעים מי פה יותר נורמאלי: הנערים המאושפזים או הרופא הבכיר שמטפל בהם.

גלעד קלטר עושה תפקיד מרשים ביותר בתור מנהל המחלקה. תום אנטופולסקי נוגעת ללב בתפקיד המורה לדרמה, שמנסה לביים את ההצגה ונאלצת להתמודד עם הנערות והנערים, שלא תמיד משתפים איתה פעולה. הדמות שלה, כמו הדמויות האחרות בהצגה, עוברת טלטלה רגשית ונפשית. אבל הכוכבים האמיתיים הם הילדים: נטע רוט, נעם פרנק, סולו גבע, סופיה גולן ורות סנדרוביץ'. כולם ביחד יוצרים לא רק הצגה מעניינת, אלא גם חוויה מרגשת.

"מי כמוני" היא הצגה שנוגעת בנפש ולעיתים גם מטלטלת את הנפש. אם אתם אוהבים תיאטרון קצת אחר, ויש לכם לב פתוח ונפש חפצה – לכו לראות.