את  "אידומנאו" העלתה האופרה הישראלית לפני 28(!) שנים. ההחלטה להעלותה שוב תבעה בימוי מקורי וביצוע מלא ברק למוזיקה המוצרטית, – וזאת כדי למצות את חן קסמה של האופרה אותה כתב מוצרט כשהיה בן 24 בלבד.

דומה שאידומנאו הוא סיפור עקדה בלתי נתפס באכזריותו: בגרסת המיתולוגיה היוונית המצביא אידומנאו מלך כרתים נודר נדר לאל הים נפטון להקריב לאלים את האדם הראשון בו ייפגש על החוף. רצה הגורל והדמות הראשונה שהוא פוגש על החוף לאחר שניצַל הוא דווקא בנו אידמנטה.  בזה האחרון –  מאוהבות איליה – הנסיכה הטרויאנית השבויה  –  ויריבתה חדורת הקנאה – אלקטרה,  שצופה בנפש כלה כיצד איליה ואידמנטה מתאהבים זה בזה.

על פי גרסת ה-Happy End של המיתולוגיה היוונית – העם בכרתים ובראשם הכהן הגדול זועמים ומתרעמים על המצביא האכזר. האלים מטילים חורבן ומוות על האי ונפטון פוצח בסערה. מלך כרתים אידומנאו והעם מתפללים במקדש ומתעתדים להעלות את אידמנטה כזבח עולה. בסגנון עקדת יצחק – מציעה איליה את עצמה כקורבן תחתיו. אלא שאז נשמע קולו הרועם של האל נפטון שמסכים להתיר את הנדר ובלבד שאידומנאו מלך כרתים יוותר על כיסאו ויתיר לזוג האוהבים להתאחד ולבנו למלוך תחתיו.

אלא שבגרסתו הגאונית של מוצרט אין מקום לפשטנות של המיתולוגיה היוונית ולניצחון האהבה בסגנון אגדת ילדים: כמו דמותה של הרוזנת ב"פיגארו" – כך גם כאן דמותה המיוסרת של אלקטרה – הוסיפה עומק של כאב ל"פלקטיות" של העלילה. דמותה המיוסרת ואכולת הקנאה של אלקטרה המאוהבת באידמנטה אך מפסידה לאיליה – זכתה לגילום דרמטי משכנע של הסופרן אלה וסילביצקי. היא היטיבה לגלם את תפקידה הדרמטי אם כי ההאטות שלה היו מופלגות לעתים.

היופי הנשגב של המוזיקה המוצרטית לא השתקף בביצוע זה בו התזמורת לא הייתה תמיד יחד עם הסולנים וחסרה ברק. האופרה נפתחה בריתמיות נהדרת. המנצח האיטלקי מיקלה גמבה – המנצח בין השאר בלה סקאלה ובבית האופרה של הקובנט גרדן (זו לו הפעם הראשונה שהוא מנצח על האופרה הישראלית) –השכיל להבליט את הפן הקצבי של האופרה ואת הדגשים המוצרטיים על הפעמה הבלתי סימטרית והמקצבים המנוקדים.  עיצוב הניגודים בין הנושאים היה מרשים הגם שלעתים הייתה התזמורת קצת אחידה מבחינת גוונים. ועם זאת כל אריה נחתמה בסלסולים מוצרטיים מעודנים בתזמורת כאשר החליל והפיקולו מתעלים על עצמם ביפי נגינתם הלירית. העידון בנגינת הצ'מבלו והנבל הוסיף נדבך של יופי לביצוע. המנצח הקפיד על עיצוב הניגודים בתזמורת בין החן הווינאי לדרמה הסוערת. חיות הביצוע הריתמי תרמה ליפי האופרה. המנצח הקפיד על הסיומות העגולות לכל אריה.

בעייתית הייתה החלטת הבמאי הדני קספר הולטן להקדים את סצינת האהבה בין איליה לאידמנטה מסוף האופרה לסוף המערכה הראשונה – כך נפגעה עוצמת המתח המוביל ל-"סוף הטוב" והמבנה של ההובלה לשיא בתום האופרה.

 את פני הקהל קיבלה במה עם בובות סמרטוט תלויות שלא הוסיפו נופך של יופי לבמה. על הבמה היו דמויות פסלים שחורים – המתים בשאול. קדרות הדמויות של המתים לא הלמה את רוחה הבהירה של האופרה המוצרטית. הרעיון של הבמאי להעלות את רוחות השאול והמתים כבובות שחורות קטנות – הפך את הבמה לפשטנית מדי. כאילו אין די בדמיונו של קהל הצופים להשלים את החסר ויש צורך להאכילו בכפית עם דמויות של בובות מהשאול.  מה שהיה מופלא היה השימוש במראות שהפכו את הבמה לתלת ממדית.

גודלה האדיר של התזמורת המודרנית – אינו מתיישב עם הסגנון המוצרטי, והמנצח התקשה להפיק גוונים מהתזמורת;  אך עדיין — למרות נפח הצליל העצום  —  העניקה התזמורת גיבוי נהדר לאריות של הסולנים,- בעיקר בסיומות הרוקוקו המסולסלות.

מה שהפך את האופרה לחוויה מוזיקלית בעלת יופי מטלטל היה הליהוק: בראש ובראשונה הסופרן הילה בג'יו בתפקיד הנסיכה הטרויאנית השבויה. זוך שירתה הלירית הצלולה היה כובש ביופיו.

מרשים היה הטנור הפיני תומאש קטאיאלה שזו לו הופעתו הראשונה באופרה הישראלית. הוא גילם את תפקיד המלך אידומנאו בשירה מלאת רגש אם כי לעתים הפריע סגנון שירתו כלפי פנימה. הטנור אושרי שגב גילם את תפקיד ארבצ'ה – יועצו של המלך אידומנאו  –  בשירה מלאת הבעה דרמטית.  כישרון משחק דרמטי הפגינה זמרת המצו סטפני לאוריצ'לה בתפקיד אידמנטה. למרות שבהעפילה לגבהים שרה באי-ניקיונות קלים, הצטיינה בשירתה וביכולת משחקה הדרמטי. מצוין בשירתו היה הטנור איתן דרורי בתפקיד הכהן הגדול. ולמרות הרגע הקצר – הרשים הבריטון נח בריגר בשירת הקול.

וכך הפך הליהוק המשובח של הסולנים ובעיקר עיצוב הניגודים והסיומות המופלאות לכל אריה  את האופרה המוצרטית לחוויה של יופי עוצר נשימה.

ניצוח מרשים וליהוק משובח הופכים את "אידומנאו" – סיפור עקדה נוסח המיתולוגיה היוונית  – לאופרה כובשת בחן קסמה המוצרטי ובסערת הניגודים שהבליט המנצח, וכך למרות הבימוי שנטה לגַַמֵֵד את האינטליגנציה של הקהל, ההאזנה לאופרה הייתה בגדר חוויה של יופי צרוף.
האופרה הישראלית מעלה את "אידומנאו" לליברית של ג'אנבטיסטה ורסקו לפי הליברית של אנטואן דאנשה, בניצוח מיקלה גמבה ובבימוי קספר הולטן; במאי מחדש – ניב הופמן; תפאורה  – מייה סטנגסגראד. על-פי הפקה של בית האופרה הממלכתי של וינה, 21.1.2020