כרוניקה של מוות ידוע מראש? על הספר "נפרדנו כך – על ההחלטה של נשים וגברים ליזום גירושין"

"נפרדנו כך – על ההחלטה של נשים וגברים ליזום גירושין" של יעל הרשקוביץ מבקש לבחון את התהליכים המאפיינים את קבלת ההחלטה להתגרש, כפי שהם נחווים על ידי גברים ונשים שיזמו גירושין. על אף שהטענה העיקרית של הספר אינה מעניינת דיה, הוא כולל תובנות-צדדיות מעניינות הנוגעות לשוני בין גברים ונשים בהחלטה להתגרש

כרוניקה של מוות ידוע מראש? על הספר "נפרדנו כך – על ההחלטה של נשים וגברים ליזום גירושין"

"נפרדנו כך – על ההחלטה של נשים וגברים ליזום גירושין" של יעל הרשקוביץ מבקש לבחון את התהליכים המאפיינים את קבלת ההחלטה להתגרש, כפי שהם נחווים על ידי גברים ונשים שיזמו גירושין. על אף שהטענה העיקרית של הספר אינה מעניינת דיה, הוא כולל תובנות-צדדיות מעניינות הנוגעות לשוני בין גברים ונשים בהחלטה להתגרש

הספר "נפרדנו כך – על ההחלטה של נשים וגברים ליזום גירושין" של יעל הרשקוביץ מבקש לבחון את התהליכים המאפיינים את קבלת ההחלטה להתגרש, כפי שהם נחווים על ידי גברים ונשים שיזמו גירושין. הספר, המבוסס על עבודות הדוקטורט והתזה של הרשקוביץ, עוסק בשאלות כגון המוטיבציות השונות ליזום גירושין; הנרטיבים של יוזמי הגירושין, ובפרט קווי דמיון ושוני בין הנרטיבים של גברים ונשים; וכן בשלבים השונים של תהליך קבלת ההחלטה להתגרש.

הטענה שעומדת בלב המחקר של הרשקוביץ היא שההחלטה אינה אירוע נקודתי אלא היא תוצר של תהליך ארוך שמתחלק לשלושה שלבים: שלב הידיעה, שלב גיבוש ההחלטה, ושלב מימוש ההחלטה; ושלהליך זה יש ארבעה מאפיינים: הכחשה, בלבול ואי-ודאות, התבהרות והחלטה.

בשלב הראשון מתגבשת הידיעה של יוזם הגירושין כי הוא אינו מרוצה מבן הזוג. כפי שעולה מהראיונות בספר, ישנם יוזמי גירושין שהבינו זאת עוד מתחת לחופה, ואפילו לפני כן; "כרוניקה של מוות ידוע מראש", כינתה זאת רותי, אחת המרואיינות. שלב זה מתאפיין בבלבול וחוסר ודאות, הכחשה והונאה עצמית, ובשל כך בשלב זה יוזמי הגירושין העדיפו להיצמד למצב הקיים ולהימנע מנטילת סיכונים.

בשלב השני, שלב גיבוש ההחלטה, דפוסי ההכחשה מתחילים להתפוגג והתמונה מתחילה להתבהר. בשלב זה יוזמי הגירושין מבינים כי אין דרך חזרה, שהוויתור שלהם על עצמם הוא גדול מדי, והכוחות הדוחפים לגירושין גוברים על הכוחות שנמנעים ממנו; במקום לראות בגירושין סיכון וכישלון, יוזמי הגירושין רואים בהם סיכוי לשינוי, אתגר ואפשרות לצמיחה. לעתים קבלת ההחלטה להתגרש היא תוצר של טריגר, אירוע ספציפי שבו "נופל האסימון", כמו הסטירה שנתי נותן לילדו והבנתו כי את הכעסים מהנישואין הכושלים שלו הוא מוציא על ילדו.

השלב האחרון הוא שלב יישום ההחלטה. שלב זה הוא השלב הקצר ביותר, והוא למעשה השלב היחיד שבו ניצני ההחלטה נגלים על פני קרקע המציאות. בשלב זה יוזמי ויוזמות הגירושין פונות לערכאות משפטיות, משתפות את בן הזוג ומקורביהן בהחלטתן וכיו"ב.

**

"נפרדנו כך" סובל מכשל שניתן להכתירו בפשטות כחוסר אינטגרציה בין טקסטים שונים, כשל שעריכה קפדנית יותר הייתה כנראה יכולה לרפאו. המקום האקוטי ביותר שבו הדבר בא לידי ביטוי הוא בפרק המסקנות. בפרק זה הרשקוביץ מרעיפה על הכותבים מספר רב של מחקרים שעשויים להסביר, להלום או לסתור את ממצאי המחקר שלה, אך היא כמעט ואינה מצטטת או מביאה דוגמאות מהמרואיינים שלה, קרי מראה כיצד המחקרים הקודמים מאששים או מכחישים את המחקר שלה.

בנוסף, לא תמיד הטענות או המסקנות שהכותבת הגיעה אליהן עולות מן הראיונות שהיא ערכה לפני כן. למשל בפרק הראשון הרשקוביץ מביאה ציטוט של דוד, אחד המרואיינים, שעוסק בכעסו על אשתו על כך שהיא ניפצה את החלום שלו והזהות שלו כאיש-משפחה, כבעל וכאב. עם זאת, הציטוט בכלל לא עוסק בניפוץ החלום שלו, אלא בכעסו על בגידתה של אשתו, ובוגדות – כמו אדם שבוגד במדינה, מציין דוד – צריכות להיענש. דוגמא נוספת: בפרק המסקנות הכותבת מציינת כי יוזמי הגירושין חוו את הקושי בנישואין לפני בני זוגם – אך גם מסקנה זו לא הוכחה; כל שנמצא הוא שיוזמי הגירושין היו הראשונים לפעול לשם כך, שהרי הרשקוביץ לא ראיינה את בני הזוג של היוזמות. כמו כן, במספר רב של מקומות בספר הכותרות או כותרות-המשנה אינן הולמות את הטקסט שמגיע אחריהן. הפרק הראשון למשל, נקרא "מיהו יוזם הגירושין", כאשר למעשה הוא עוסק במוטיבציות שונות לגירושין ולא בזהות יוזם הגירושין; ויש עוד דוגמאות כאלו למכביר.

**

"נפרדנו כך" כולל מספר תובנות צדדיות מעניינות, אך בשורה התחתונה, הוא לא פוקח עיניים, הוא לא סוחף, הוא לא מטלטל; במידה רבה – בכל הנוגע לטענה העיקרית שלו – הוא גם לא מחדש. כלומר, במונחים מדעיים "צרים" הוא כן מוסיף ידע, הוא כן מציג מודל של קבלת החלטה להתגרש ומצייר קווים לדמותו של כל שלב (הגם כי לא הצלחתי להבין האם הרשקוביץ בנתה את המודל או רק נשענת על מודל קיים, שכן עם הצגתו היא מפנה בהערת שוליים לשני מחקרים קודמים); אך אלו מסוג המחקרים שמעגנים תובנות ידועות בכלים מדעיים, שמסקנתם "עושה שכל", שהיא על גבול הבנאלית.

האכזבה היא רבה שכן לרוב פעולתו של מחקר שמבוסס על ראיונות עומק היא הפוכה: באמצעות הבאת קולות רבים ומגוונים, ובעיקר בשל יכולת פרשנות וניתוח מעמיקה של החוקר – מחקר כזה יכול לערער תובנות רבות שידועות לנו על השדה הנחקר. אלא שאלו נעדרים מהספר: הסיפורים המעניינים של המרואיינים מנותבים למודל שלבי ההחלטה להתגרש, והם נעדרים את אותה פרשנות שיכולה להפוך מחקר איכותני למרתק, להפוך את הסיפורים של המרואיינים מעוד "רכילות" למדע, למידע שניתן להסיק ולהשליך ממנו על השדה, שניתן בעזרתו לומר משהו על המציאות.

התובנות היפות שבספר נוגעות לשוני בין גברים ונשים בהליכי גירושין. תובנה אחת כזו עוסקת במקום ההפוך שילדים תופשים אצל נשים וגברים: בעוד אצל נשים הילדים משחקים תפקיד חשוב בגיבוש ההחלטה להתגרש, מתוך הבנה כי טובת הילד כרוכה בטובתן האישית, אצל גברים מתרחש תהליך הפוך: אובדן הקשר הצפוי עם הילדים – תמה מרכזית בשיח של הגברים יוזמי הגירושין – מהווה כוח-נגד שדחף את יוזמי הגירושין שלא להתגרש.

תובנה יפה נוספת נוגעת למאבקי המשמורת של גברים בבתי המשפט. מאבקים אלו נתפסים לרוב כמאבקי כוח להורדת נטל המזונות; הגבר אינו מעוניין באמת במשמורת, והראייה היא שהוא כלל לא היה אב פעיל במהלך הנישואין. אלא שמהספר עולה תמונה מורכבת יותר: במהלך הנישואין הגברים קיבלו כמובן מאליו את היותם הורים, הם היו הורים פסיביים. הליך הגירושין לעומת זאת, דחק אותם לשאול את עצמם האם הילדים חשובים להם, הוא הכריח אותם "להתמודד" עם הזהות ההורית שלהם, לממש את "פוטנציאל ההורות" שלהם, להיות הורים פעילים או לא להיות הורים בכלל.

ככלל, הגבר יוזם הגירושין המצטייר בספר אינו אותה דמות סטריאוטיפית וחסרת רגשות; הגברים בספר חוו את הגירושין כאירוע מכאיב המעורר תחושת אשם, חרדה, דיכאון ופגיעה בערך העצמי, כאשר הדבר נובע בעיקר מאובדן הקשר הקבוע עם הילדים. השיח הרגשי הזה, מדגישה הרשקוביץ מספר פעמים, מנוגד למחקרים קודמים שהראו כי גברים חווים אובדן רגשי פחות מנשים. גם החידוש הזה כמעט ולא מנותח בספר.

לתגלית של הרשקוביץ אני מבקש להציע שני הסברים. ראשית, המחקר נערך בישראל. ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם המערבי שקיימת בה חזקת הגיל הרך, חזקה לפיה המשמורת על הילדים ניתנת ברוב המוחלט של המקרים לאם. לא פלא אם כן שתמה מרכזית אצל הגברים הוא אובדן הקשר עם הילדים וההשפעות השליליות של אובדן זה. בנוסף לכך, יש אנומליה בדיני המשפחה בישראל שאחת התוצאות שלה היא מרוץ סמכויות בין בתי דין דתיים (בהם יש לגברים יתרון מסוים) לבתי משפט אזרחיים (שהם יותר פרו-נשים). מרוץ הסמכויות גורם לאסקלציה של הסכסוך, וממילא לשיח שבו הרגשות מוחצנים יותר.

ההסבר השני הוא היפותטי, והוא נוגע לכך שככל שאנחנו מעמיקים אל תוך המאה העשרים ואחת, ישנו יותר מקום לשיח גברי על רגשות. בכך אני מניח ששיח הרגשות יהיה נוכח יותר אצל גברים צעירים יותר. הסבר זה הוא בגדר השערה, שכן הספר כלל אינו נוקב בגילאים של המרואיינים והמרואיינות. יתרה מזו: הספר גם אינו מונה מאפיינים זהותיים אחרים של המרואיינים, כמו זהות אתנית או עדתית. בעיניי זו החמצה נוספת של הספר: מאפיינים אלו היו יכולים לשפוך אור על שאלות שונות, למשל – האם השפעות בין-דוריות שכיחות יותר בקרב משפחות מסורתיות.

"נפרדנו כך" עוסק באחת ההחלטות המורכבות והמעניינות שאנשים נוטלים בימי חייהם. על אף שהטענה העיקרית של הספר אינה מעניינת דיה, הוא כולל תובנות-צדדיות מעניינות הנוגעות לשוני בין גברים ונשים בהחלטה להתגרש. בתובנות יפות אלו ננוחם.

נפרדנו כך – על ההחלטה של נשים וגברים ליזום גירושין • יעל הרשקוביץ •  רסלינג הוצאה לאור • 2019 • 163 עמ'

הספר "נפרדנו כך – על ההחלטה של נשים וגברים ליזום גירושין" של יעל הרשקוביץ מבקש לבחון את התהליכים המאפיינים את קבלת ההחלטה להתגרש, כפי שהם נחווים על ידי גברים ונשים שיזמו גירושין. הספר, המבוסס על עבודות הדוקטורט והתזה של הרשקוביץ, עוסק בשאלות כגון המוטיבציות השונות ליזום גירושין; הנרטיבים של יוזמי הגירושין, ובפרט קווי דמיון ושוני בין הנרטיבים של גברים ונשים; וכן בשלבים השונים של תהליך קבלת ההחלטה להתגרש.

הטענה שעומדת בלב המחקר של הרשקוביץ היא שההחלטה אינה אירוע נקודתי אלא היא תוצר של תהליך ארוך שמתחלק לשלושה שלבים: שלב הידיעה, שלב גיבוש ההחלטה, ושלב מימוש ההחלטה; ושלהליך זה יש ארבעה מאפיינים: הכחשה, בלבול ואי-ודאות, התבהרות והחלטה.

בשלב הראשון מתגבשת הידיעה של יוזם הגירושין כי הוא אינו מרוצה מבן הזוג. כפי שעולה מהראיונות בספר, ישנם יוזמי גירושין שהבינו זאת עוד מתחת לחופה, ואפילו לפני כן; "כרוניקה של מוות ידוע מראש", כינתה זאת רותי, אחת המרואיינות. שלב זה מתאפיין בבלבול וחוסר ודאות, הכחשה והונאה עצמית, ובשל כך בשלב זה יוזמי הגירושין העדיפו להיצמד למצב הקיים ולהימנע מנטילת סיכונים.

בשלב השני, שלב גיבוש ההחלטה, דפוסי ההכחשה מתחילים להתפוגג והתמונה מתחילה להתבהר. בשלב זה יוזמי הגירושין מבינים כי אין דרך חזרה, שהוויתור שלהם על עצמם הוא גדול מדי, והכוחות הדוחפים לגירושין גוברים על הכוחות שנמנעים ממנו; במקום לראות בגירושין סיכון וכישלון, יוזמי הגירושין רואים בהם סיכוי לשינוי, אתגר ואפשרות לצמיחה. לעתים קבלת ההחלטה להתגרש היא תוצר של טריגר, אירוע ספציפי שבו "נופל האסימון", כמו הסטירה שנתי נותן לילדו והבנתו כי את הכעסים מהנישואין הכושלים שלו הוא מוציא על ילדו.

השלב האחרון הוא שלב יישום ההחלטה. שלב זה הוא השלב הקצר ביותר, והוא למעשה השלב היחיד שבו ניצני ההחלטה נגלים על פני קרקע המציאות. בשלב זה יוזמי ויוזמות הגירושין פונות לערכאות משפטיות, משתפות את בן הזוג ומקורביהן בהחלטתן וכיו"ב.

**

"נפרדנו כך" סובל מכשל שניתן להכתירו בפשטות כחוסר אינטגרציה בין טקסטים שונים, כשל שעריכה קפדנית יותר הייתה כנראה יכולה לרפאו. המקום האקוטי ביותר שבו הדבר בא לידי ביטוי הוא בפרק המסקנות. בפרק זה הרשקוביץ מרעיפה על הכותבים מספר רב של מחקרים שעשויים להסביר, להלום או לסתור את ממצאי המחקר שלה, אך היא כמעט ואינה מצטטת או מביאה דוגמאות מהמרואיינים שלה, קרי מראה כיצד המחקרים הקודמים מאששים או מכחישים את המחקר שלה.

בנוסף, לא תמיד הטענות או המסקנות שהכותבת הגיעה אליהן עולות מן הראיונות שהיא ערכה לפני כן. למשל בפרק הראשון הרשקוביץ מביאה ציטוט של דוד, אחד המרואיינים, שעוסק בכעסו על אשתו על כך שהיא ניפצה את החלום שלו והזהות שלו כאיש-משפחה, כבעל וכאב. עם זאת, הציטוט בכלל לא עוסק בניפוץ החלום שלו, אלא בכעסו על בגידתה של אשתו, ובוגדות – כמו אדם שבוגד במדינה, מציין דוד – צריכות להיענש. דוגמא נוספת: בפרק המסקנות הכותבת מציינת כי יוזמי הגירושין חוו את הקושי בנישואין לפני בני זוגם – אך גם מסקנה זו לא הוכחה; כל שנמצא הוא שיוזמי הגירושין היו הראשונים לפעול לשם כך, שהרי הרשקוביץ לא ראיינה את בני הזוג של היוזמות. כמו כן, במספר רב של מקומות בספר הכותרות או כותרות-המשנה אינן הולמות את הטקסט שמגיע אחריהן. הפרק הראשון למשל, נקרא "מיהו יוזם הגירושין", כאשר למעשה הוא עוסק במוטיבציות שונות לגירושין ולא בזהות יוזם הגירושין; ויש עוד דוגמאות כאלו למכביר.

**

"נפרדנו כך" כולל מספר תובנות צדדיות מעניינות, אך בשורה התחתונה, הוא לא פוקח עיניים, הוא לא סוחף, הוא לא מטלטל; במידה רבה – בכל הנוגע לטענה העיקרית שלו – הוא גם לא מחדש. כלומר, במונחים מדעיים "צרים" הוא כן מוסיף ידע, הוא כן מציג מודל של קבלת החלטה להתגרש ומצייר קווים לדמותו של כל שלב (הגם כי לא הצלחתי להבין האם הרשקוביץ בנתה את המודל או רק נשענת על מודל קיים, שכן עם הצגתו היא מפנה בהערת שוליים לשני מחקרים קודמים); אך אלו מסוג המחקרים שמעגנים תובנות ידועות בכלים מדעיים, שמסקנתם "עושה שכל", שהיא על גבול הבנאלית.

האכזבה היא רבה שכן לרוב פעולתו של מחקר שמבוסס על ראיונות עומק היא הפוכה: באמצעות הבאת קולות רבים ומגוונים, ובעיקר בשל יכולת פרשנות וניתוח מעמיקה של החוקר – מחקר כזה יכול לערער תובנות רבות שידועות לנו על השדה הנחקר. אלא שאלו נעדרים מהספר: הסיפורים המעניינים של המרואיינים מנותבים למודל שלבי ההחלטה להתגרש, והם נעדרים את אותה פרשנות שיכולה להפוך מחקר איכותני למרתק, להפוך את הסיפורים של המרואיינים מעוד "רכילות" למדע, למידע שניתן להסיק ולהשליך ממנו על השדה, שניתן בעזרתו לומר משהו על המציאות.

התובנות היפות שבספר נוגעות לשוני בין גברים ונשים בהליכי גירושין. תובנה אחת כזו עוסקת במקום ההפוך שילדים תופשים אצל נשים וגברים: בעוד אצל נשים הילדים משחקים תפקיד חשוב בגיבוש ההחלטה להתגרש, מתוך הבנה כי טובת הילד כרוכה בטובתן האישית, אצל גברים מתרחש תהליך הפוך: אובדן הקשר הצפוי עם הילדים – תמה מרכזית בשיח של הגברים יוזמי הגירושין – מהווה כוח-נגד שדחף את יוזמי הגירושין שלא להתגרש.

תובנה יפה נוספת נוגעת למאבקי המשמורת של גברים בבתי המשפט. מאבקים אלו נתפסים לרוב כמאבקי כוח להורדת נטל המזונות; הגבר אינו מעוניין באמת במשמורת, והראייה היא שהוא כלל לא היה אב פעיל במהלך הנישואין. אלא שמהספר עולה תמונה מורכבת יותר: במהלך הנישואין הגברים קיבלו כמובן מאליו את היותם הורים, הם היו הורים פסיביים. הליך הגירושין לעומת זאת, דחק אותם לשאול את עצמם האם הילדים חשובים להם, הוא הכריח אותם "להתמודד" עם הזהות ההורית שלהם, לממש את "פוטנציאל ההורות" שלהם, להיות הורים פעילים או לא להיות הורים בכלל.

ככלל, הגבר יוזם הגירושין המצטייר בספר אינו אותה דמות סטריאוטיפית וחסרת רגשות; הגברים בספר חוו את הגירושין כאירוע מכאיב המעורר תחושת אשם, חרדה, דיכאון ופגיעה בערך העצמי, כאשר הדבר נובע בעיקר מאובדן הקשר הקבוע עם הילדים. השיח הרגשי הזה, מדגישה הרשקוביץ מספר פעמים, מנוגד למחקרים קודמים שהראו כי גברים חווים אובדן רגשי פחות מנשים. גם החידוש הזה כמעט ולא מנותח בספר.

לתגלית של הרשקוביץ אני מבקש להציע שני הסברים. ראשית, המחקר נערך בישראל. ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם המערבי שקיימת בה חזקת הגיל הרך, חזקה לפיה המשמורת על הילדים ניתנת ברוב המוחלט של המקרים לאם. לא פלא אם כן שתמה מרכזית אצל הגברים הוא אובדן הקשר עם הילדים וההשפעות השליליות של אובדן זה. בנוסף לכך, יש אנומליה בדיני המשפחה בישראל שאחת התוצאות שלה היא מרוץ סמכויות בין בתי דין דתיים (בהם יש לגברים יתרון מסוים) לבתי משפט אזרחיים (שהם יותר פרו-נשים). מרוץ הסמכויות גורם לאסקלציה של הסכסוך, וממילא לשיח שבו הרגשות מוחצנים יותר.

ההסבר השני הוא היפותטי, והוא נוגע לכך שככל שאנחנו מעמיקים אל תוך המאה העשרים ואחת, ישנו יותר מקום לשיח גברי על רגשות. בכך אני מניח ששיח הרגשות יהיה נוכח יותר אצל גברים צעירים יותר. הסבר זה הוא בגדר השערה, שכן הספר כלל אינו נוקב בגילאים של המרואיינים והמרואיינות. יתרה מזו: הספר גם אינו מונה מאפיינים זהותיים אחרים של המרואיינים, כמו זהות אתנית או עדתית. בעיניי זו החמצה נוספת של הספר: מאפיינים אלו היו יכולים לשפוך אור על שאלות שונות, למשל – האם השפעות בין-דוריות שכיחות יותר בקרב משפחות מסורתיות.

"נפרדנו כך" עוסק באחת ההחלטות המורכבות והמעניינות שאנשים נוטלים בימי חייהם. על אף שהטענה העיקרית של הספר אינה מעניינת דיה, הוא כולל תובנות-צדדיות מעניינות הנוגעות לשוני בין גברים ונשים בהחלטה להתגרש. בתובנות יפות אלו ננוחם.

נפרדנו כך – על ההחלטה של נשים וגברים ליזום גירושין • יעל הרשקוביץ •  רסלינג הוצאה לאור • 2019 • 163 עמ'

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן