בטקסט הזה שירה רם מזמינה אתכם לייצר תנועה של קשר בעולם כדי להיטיב איתנו.

הקורונה מייצרת בנו חרדה מפני אנשים אחרים, חלקם קרובים לנו.

"משבר הקורונה מציף אצל כולנו חרדה קיומית שמלווה אותנו בימים כתיקונם תחת פני השטח. כבר דובר רבות על כך משלל היבטים למשל הכלכלי והנפשי. לצד אלה, הצעדים וההוראות הננקטים מייצרים בנו חרדה מהאחר, כאשר כל מי שסביבנו הוא לכאורה מקור לסיכון חיים והדבקות. רבות מדובר כעת בין קבוצות קולגות בהן אני לוקחת חלק גם על הכאן ועכשיו וגם על היום שאחרי. אנחנו חווים מרחק מהצורך הבסיסי למגע ולחום אנושי. אנחנו לא זוכים ללוות את אהובינו שמאושפזים ולעיתים קרובות בעת הזו נבצרת האפשרות להיפרד".

התקופה שלפני הקורונה, ותקשורת בין אישית בתקופת הקורונה –

"אמנם בעידן הנוכחי אנחנו מחוברים הרבה למסכים ומנהלים דרכם לא מעט מהתקשורת שלנו, עוד לפני הקורונה יכולנו לשבת בבית קפה עם חברה או משפחה ולהסתכל שוב ושוב במכשיר הסלולרי. במובן הזה המסכיזאציה מעט הכינה אותנו לתקופת הקורונה? יתכן, ועל אף זאת הצורך הפיזי שלנו במגע הוא השרדותי ודרוש לנו לתפקוד נפשי תקין. יתכן שכרגע זה נעשה יותר צלול וברור אט אט.
אמנם לכל אחד ואחת מאיתנו ישנם צרכים שונים בכל הנוגע למגע. למשל, כתלות בפרופיל החושי שלנו- איזה סוג של מגע נעים לנו ובאיזו עצימות האם ישנה רגישות חושית באחד החושים. אולם בתמצית כולנו זקוקים למגע ולקשר".

על הצורך הבסיסי של כולם במגע ובקשר, והשפעותיו –

"הצורך שלנו במגע מתחיל בשלבים ראשוניים בחיים; תחילה ברחם אנו עטופים ומוגנים על ידי מי השפיר וככל שגדלנו כעוברים הרגשנו את דפנות הרחם מחזיקים בנו. כתינוקות נזקקנו להורינו ולמבוגרים מטפלים אחרים כדי שיחזיקו אותנו ויתנו לנו איזון לחום הגוף שלנו, תחושת ביחד והגנה מפני פגיעה בהיותנו כה פגיעים בינקות. גם בהמשך הצורך במגע נוכח ואנו יודעים על בסיס מחקרים כי גם גורי בעלי חיים וגם גורי אדם חווים שיבוש התפתחותי כשנחסך מהם מגע".

"אם כך", שירה אומרת, "אנו זקוקים למגע שמאפשר לנו מענה נפשי לצורך בחום רגשי ולשחזור החוויה הגופנית של החזקה ובטחון עוד מהעוברות ומהינקות. בנוסף, כשאנו במגע מתאים ומיטיב משתחררים אצלנו הורמונים מרגיעים שמשפרים את ההרגשה הכללית שלנו. וכעת? כעת אנו נדרשים לחסוך מעצמנו ומהקרובים אלינו מגע. וההשלכות? ניתן כבר כיום לראות לפחות את חלקן".

"אמנם עבור חלקנו החיים הפכו פחות אינטנסיביים, עם יותר התכנסות פנימה. יש אומרות כי הרווחנו בכך את המעגל המצומצם שלנו. מנגד ישנה שמיטה למי שאין להם מעגל תוך ביתי. לצד השינויים הללו כולנו איבדנו הרבה מהזמינות שלנו לנהל קשרים שמחוץ לבית ולתחזוקת היום-יום האינטנסיבי שבסגר ובידוד חברתי עם קושי לקחת הפוגות. בכך אבדו לנו מערכות תמיכה חשובות במקומות העבודה, בקשרים החברתיים והמשפחתיים. חמור פי כמה הקושי של האוכלוסייה שבסיכון, מבוגרים ובעלי מחלות רקע שבאופן אירוני כאשר אנו פועלים בריחוק חברתי לשמור עליהם – הם חווים בדידות ואף שמיטה חברתית. כך החסך של כולנו יכול להתעצם ולעיתים קרובות הוא נשאר כבור ריק בתוכנו, בתוך דרמת הקורונה".

מה אפשר לעשות בנדון? איך ליצור קשר בתקופת הקורונה?

שירה מציעה מרחב ביניים לתקופה המורכבת הזו, מרחב שיוכל לגשר ולא במעט על הצורך שלנו בקהילה ובקשר, צורך שהינו הישרדותי וחיוני. "כשאת או אתה, יוצאים לקניות בסופר, ראו כיצד התנועה האנושית הפכה מקווים עגולים וגמישים לקווים ישרים וחותכים. כחלק מהמחויבות שלנו להימנע מהמחשבה המחרידה על המוות ולשמור על המרקם האנושי והחברתי של חיינו, יכולתי לראות בדרכי לסופר כיצד אנו חותכים בחדות לזווית ישרה ברגע שאנו חשים שאדם אחר הולך מולנו. כך, מקפידים על ההנחיות ומרגיעים חלקים בחרדה המציפה אותנו. אולם, אני מזמינה אתכם ואתכן לתשומת לב כי אנו עושים זאת תוך הפניית ראש והימנעות מקשר עין. אין ספק שקשר עין עם זרים ברחוב הנה סוגיה שמזמנת לרב מבוכה. עם זאת, כרגע, תוכלו להיווכח שיש דריכות ומתיחות והימנעות של ממש כפי שאנו נמנעים ממגע. ומה יש בו בקשר העין? הד לצורך העמוק שלנו בקשר? או אולי הרחבה של החשש ממגע?

האחר נחווה כמסוכן, כמסכן בשל הקורונה, אולם ההרס שאנו חווים בהקשרים הכלכליים והרגשיים רחב פי כמה ואת אלו כולנו חווים חולים, בריאים, אוכלוסיות בסיכון ואלו שאינן. לכאב הזה כולנו שותפים ושותפות ברמה כזו או אחרת. אם כך, האחר שנחווה כמסוכן סביר להניח שחווה אותו פחד כמונו בדיוק, פשוט מאיתנו.

מה נרוויח אם נשמור על ריחוק חברתי פיזי אולם נאפשר לעצמנו קרבה אנושית רגשית? אם את הדממה והחרדה יפיגו חיוך? ניתן יהיה לזהות חיוך גם מעבד למסיכה, קמטי הצחוק יסייעו לנו, נוירוני המראה שבמוח שלנו יוכלו לזהות ולחקות ונמצא עצמנו מחייכים גם. אני מעריכה שהרווח יהיה אקספוננציאלי ומדבק".

שירה מדגישה שהיא חושבת ש: "בהעדר התנאים למגע אנושי עם האהובים לנו ובהינתן הצורך להימנע בצורה חדה ממגע במרחב הציבורי שלא לומר ריחוק, יש עלינו אחריות כה חשובה לתת מענה לצורך האנושי בקרבה ובתקשורת דרך קשר עין. בחזוני אנו יוצרים תנועה שמטרתה ביסוס קשר עין ואף חיוך במרחב הציבורי. כולנו כרגע זקוקים וזקוקות לתמיכה הזו, למרחב האנושי השומר של קשר, לערכים המופלאים שמשתחררים בנו כמשככי כאב וחרדה טבעיים – הורמונים שנשענים על הנטייה הטבעית שלנו לקשר".

כמטפלת ב"זום" מעל 4 שנים, שירה מספרת שהיא רואה את האפקטיביות הטיפולית בתהליכים אותם היא מלווה. לדבריה, היא לא חווה פער בין מפגשים בקליניקה הפיזית לבין מפגשי ה"זום". אך מוסיפה כי יחד עם זאת, "אנו זקוקים לחברה תומכת בשגרה, לשבט, לקבוצה. בימים אלו כשמשפחות רבות מתקשות מול האיסור במגע ובמפגש בחג, אני מציעה שבמרחב הציבורי נשמור על מרחק וגם ניתן מענה לצורך שלנו בקשר ובתמיכה הדדית".

היא מזמינה אותנו להתגבר על המבוכה או החרדה, לקחת נשימה עמוקה, לחייך ולייצר קשר עין; אפילו לומר שלום, וכן, גם לזרים. בתוך הדרמה המוזרה, המבלבלת והמפחידה הנוכחית.

"ישנם בני ובנות אדם שכמהים לקשר מיטיב, לאור הרך ומחמם הלב שיכול להציע עבור כולנו קשר אנושי. הבה וניצור קשר עין, נדבר אלה עם אלה תוך שמירה על ריחוק חברתי וכדי לאזן את החובה בריחוק חברתי. אין בקשר עין, חיוך ואמירת שלום כדי לסכן אותנו, יש בהם כדי לרפא אותנו ולתמוך בנו בתקופה כה מוזרה של ריחוק חברתי. אפשר להשתמש בריחוק החברתי כמנוף ליצירת קשר אנושי ושותפות היכן שלא היו קודם, במקום זרות ופחד אפשר לצד השמירה ליצור נעימות בין אישית שכל כך דרושה עכשיו לכולנו".

//
שירה רם, עובדת סוציאלית קלינית. מטפלת בנוער ובמבוגרות.ים, מלווה הורים וזוגות ליווי מבוסס התקשרות, חמלה וקבלה רדיקלית לצד עבודה סכמה תרפית. מתמחה בטיפול און ליין מעל 4 שנים.