הקרב על האסי: ביבי יושב וצוחק

המפגינים האלימים מבית שאן, שדורשים להשתכשך במימי נחל האסי, הזורם בקיבוץ ניר דוד, צריכים להפנות את זעמם לעסקני העיר המוזנחת שלהם ולמסית הראשי מבלפור, שמטפח את הקרע בעם – ולא אל חברי הקיבוץ. הנאשם מבלפור ישמח לקושש קולות גם מהפרשה העכורה הזו

הקרב על האסי: ביבי יושב וצוחק

המפגינים האלימים מבית שאן, שדורשים להשתכשך במימי נחל האסי, הזורם בקיבוץ ניר דוד, צריכים להפנות את זעמם לעסקני העיר המוזנחת שלהם ולמסית הראשי מבלפור, שמטפח את הקרע בעם – ולא אל חברי הקיבוץ. הנאשם מבלפור ישמח לקושש קולות גם מהפרשה העכורה הזו

ההורים שלי היו בין מקימי קיבוץ ניר דוד. אז, ב-1936, הוא נקרא תל עמל והיה הראשון ביישובי חומה ומגדל. האסי (נחל עמל) היה ביצה גדולה מוכת יתושים וקדחת, שאותה ייבשו החלוצים בדם, יזע ודמעות. משני גדות האסי הם הפריחו את השממה ובנו את הקיבוץ, שממוקם למרגלות הגלבוע.

הם היו ציונים, אידיאליסטים, שבאו להתיישב במקום מתוך תחושת שליחות ואהבת הארץ, וחיו בצניעות ובצמצום. הורי, כמו יתר החלוצים, בנו את הקיבוץ במו ידיהם, בלי להתבכיין ובלי להתקרבן. הם חיו בצריפים ובבתים קטנים (שחלקם נמצאים עד היום). ביום הם עבדו ובלילות הם שמרו על המקום מפני פורעים. הם היו שמחים בחלקם ובסופי השבוע ארגנו ערבי תרבות, בילו במחולות ועשו אהבה, כמיטב המסורת של חברי השומר הצעיר.

האסי היום. פעם זו היתה ביצה מוכת יתושים וקדחת. צילום: ירמי עמיר

אין לי מניות בקיבוץ. נולדתי אחרי שהורי עזבו את הקיבוץ וכל מה שאני יודע מבוסס על מה שסופר לי ועל היסטוריונים שתיעדו את התקופה. ניר דוד, אגב, לא היה תמיד קיבוץ מצליח כמו היום. שנים רבות הקיבוץ היה במשבר כלכלי, ובכוחות משותפים של חבריו, של התנועה הקיבוצית ושל גורמים נוספים, הוא הצליח להשתקם, לצמוח ולפרוח.

הקרב על האסי אינו באמת קרב על הזכות להשתכשך במי הנחל העובר בקיבוץ. זהו קרב, ששורשיו נעוצים בתחושת הקיפוח של תושבי בית שאן, או אם תרצו – ישראל השניה. בכל פעם אנחנו חושבים שהסיפור הזה הסתיים והפצעים מגלידים.

אבל מה היו עושים, במקרה כזה, "המקופחים המקצועים", שניזונים מהשסע העדתי ומשנאת השמאל? מה היה עושה אחד כמו העיתונאי אבישי בן חיים, שמתפרנס מחימום הגזרה, בונה עליה תילי תילים של תיאוריות הזויות, ומוסיף על הדרך את הקרב בין ימין לשמאל והאדרת אלילו ביבי נתניהו.

פנינת טבע בקיבוץ. צילום: ירמי עמיר

הקרב על האסי שיחרר את השד העדתי מהבקבוק. על העגלה הזו קפצו כמה פוליטיקאים בינוניים פלוס אנשי שמאל, שמצדדים במפגינים הדורשים להיכנס לקיבוץ וליהנות מכל הטוב והיפה שהנחל מציע. כל זאת בשם "צדק חברתי" כביכול. מצד שני, רבים מתושבי בית שאן אינם תומכים במפגינים האלימים.

אינני טוען שאין כאן בעיה ועוול היסטורי. אבל תושבי בית שאן יכולים לבוא בטענות רק לעצמם ולמנהיגי הימין, שטיפחו ומטפחים את הגזענות הזו ואת השנאה לקיבוצים. הם צריכים לבוא בטענות לפוליטיקאים ולעסקנים, שהזניחו במשך שנים את העיר ואת תושביה. הם צריכים לבוא בטענות לראש העיריה הנוכחי, למשרד הפנים ולראשי המדינה. הם צריכים לבוא בטענות למסית הראשי מבלפור, שמטפח את השסע העדתי ואת הקרע העם, עוד מימי ההסתה שעמד בראשה, לפני רצח רבין. לאנשי ניר דוד, מלח הארץ, שמתנהל נגדם מסע הסתה אלים ומכוער, אין חלק בעוול הזה.

המים של הנחל הם אומנם רשות הרבים, אבל הגישה למים שייכת לקיבוץ, שבתיו נמצאים על גדות האסי. הנחל אינו מתחיל בקיבוץ ניר דוד ואינו מסתיים שם. הוא יוצא מהסחנה והתוואי שלו, שכולל את התעלות שנבנו במיוחד כדי שהנחל יעבור בתוכן, עובר גם בסמוך לעיר בית שאן. התוואי הזה הוזנח עם השנים על ידיי פרנסי העירייה ומוסדות המדינה. או כמו שכותבת העיתונאית מירב בטיטו: "האסי מעולם לא היה שייך לנו, הבית־שאנים".

הנחל אינו מתחיל בקיבוץ ואינו מסתיים שם. צילום: ירמי עמיר

במקום להתבכיין ולהתקרבן, ולפלוש לקיבוץ, יעשו טוב המפגינים, תושבי בית שאן, אם יפריחו את השממה של עירם ויטפחו את התוואי של האסי שעובר קרוב לבתיהם, ויהפכו אותו לפנינת טבע, כפי שעשו חברי הקיבוץ. לשם כך הם צריכים לפרוץ את גדרות האטימות של עסקני בית שאן ולא לפרוץ את גדרות ניר דוד. כך גם לא יחושו מקופחים וגם ירגישו שעשו משהו לטובתם ולטובת הסביבה היפה, שבה הם חיים.

המאבק הנוכחי שלהם לא יפתור את הבעיה ורק ישחק לידיהם של ביבי וחבורתו, שמתכוננים לבחירות ולא יהססו לנצל את המאבק הזה כדי לקושש עוד כמה קולות.

ההורים שלי היו בין מקימי קיבוץ ניר דוד. אז, ב-1936, הוא נקרא תל עמל והיה הראשון ביישובי חומה ומגדל. האסי (נחל עמל) היה ביצה גדולה מוכת יתושים וקדחת, שאותה ייבשו החלוצים בדם, יזע ודמעות. משני גדות האסי הם הפריחו את השממה ובנו את הקיבוץ, שממוקם למרגלות הגלבוע.

הם היו ציונים, אידיאליסטים, שבאו להתיישב במקום מתוך תחושת שליחות ואהבת הארץ, וחיו בצניעות ובצמצום. הורי, כמו יתר החלוצים, בנו את הקיבוץ במו ידיהם, בלי להתבכיין ובלי להתקרבן. הם חיו בצריפים ובבתים קטנים (שחלקם נמצאים עד היום). ביום הם עבדו ובלילות הם שמרו על המקום מפני פורעים. הם היו שמחים בחלקם ובסופי השבוע ארגנו ערבי תרבות, בילו במחולות ועשו אהבה, כמיטב המסורת של חברי השומר הצעיר.

האסי היום. פעם זו היתה ביצה מוכת יתושים וקדחת. צילום: ירמי עמיר

אין לי מניות בקיבוץ. נולדתי אחרי שהורי עזבו את הקיבוץ וכל מה שאני יודע מבוסס על מה שסופר לי ועל היסטוריונים שתיעדו את התקופה. ניר דוד, אגב, לא היה תמיד קיבוץ מצליח כמו היום. שנים רבות הקיבוץ היה במשבר כלכלי, ובכוחות משותפים של חבריו, של התנועה הקיבוצית ושל גורמים נוספים, הוא הצליח להשתקם, לצמוח ולפרוח.

הקרב על האסי אינו באמת קרב על הזכות להשתכשך במי הנחל העובר בקיבוץ. זהו קרב, ששורשיו נעוצים בתחושת הקיפוח של תושבי בית שאן, או אם תרצו – ישראל השניה. בכל פעם אנחנו חושבים שהסיפור הזה הסתיים והפצעים מגלידים.

אבל מה היו עושים, במקרה כזה, "המקופחים המקצועים", שניזונים מהשסע העדתי ומשנאת השמאל? מה היה עושה אחד כמו העיתונאי אבישי בן חיים, שמתפרנס מחימום הגזרה, בונה עליה תילי תילים של תיאוריות הזויות, ומוסיף על הדרך את הקרב בין ימין לשמאל והאדרת אלילו ביבי נתניהו.

פנינת טבע בקיבוץ. צילום: ירמי עמיר

הקרב על האסי שיחרר את השד העדתי מהבקבוק. על העגלה הזו קפצו כמה פוליטיקאים בינוניים פלוס אנשי שמאל, שמצדדים במפגינים הדורשים להיכנס לקיבוץ וליהנות מכל הטוב והיפה שהנחל מציע. כל זאת בשם "צדק חברתי" כביכול. מצד שני, רבים מתושבי בית שאן אינם תומכים במפגינים האלימים.

אינני טוען שאין כאן בעיה ועוול היסטורי. אבל תושבי בית שאן יכולים לבוא בטענות רק לעצמם ולמנהיגי הימין, שטיפחו ומטפחים את הגזענות הזו ואת השנאה לקיבוצים. הם צריכים לבוא בטענות לפוליטיקאים ולעסקנים, שהזניחו במשך שנים את העיר ואת תושביה. הם צריכים לבוא בטענות לראש העיריה הנוכחי, למשרד הפנים ולראשי המדינה. הם צריכים לבוא בטענות למסית הראשי מבלפור, שמטפח את השסע העדתי ואת הקרע העם, עוד מימי ההסתה שעמד בראשה, לפני רצח רבין. לאנשי ניר דוד, מלח הארץ, שמתנהל נגדם מסע הסתה אלים ומכוער, אין חלק בעוול הזה.

המים של הנחל הם אומנם רשות הרבים, אבל הגישה למים שייכת לקיבוץ, שבתיו נמצאים על גדות האסי. הנחל אינו מתחיל בקיבוץ ניר דוד ואינו מסתיים שם. הוא יוצא מהסחנה והתוואי שלו, שכולל את התעלות שנבנו במיוחד כדי שהנחל יעבור בתוכן, עובר גם בסמוך לעיר בית שאן. התוואי הזה הוזנח עם השנים על ידיי פרנסי העירייה ומוסדות המדינה. או כמו שכותבת העיתונאית מירב בטיטו: "האסי מעולם לא היה שייך לנו, הבית־שאנים".

הנחל אינו מתחיל בקיבוץ ואינו מסתיים שם. צילום: ירמי עמיר

במקום להתבכיין ולהתקרבן, ולפלוש לקיבוץ, יעשו טוב המפגינים, תושבי בית שאן, אם יפריחו את השממה של עירם ויטפחו את התוואי של האסי שעובר קרוב לבתיהם, ויהפכו אותו לפנינת טבע, כפי שעשו חברי הקיבוץ. לשם כך הם צריכים לפרוץ את גדרות האטימות של עסקני בית שאן ולא לפרוץ את גדרות ניר דוד. כך גם לא יחושו מקופחים וגם ירגישו שעשו משהו לטובתם ולטובת הסביבה היפה, שבה הם חיים.

המאבק הנוכחי שלהם לא יפתור את הבעיה ורק ישחק לידיהם של ביבי וחבורתו, שמתכוננים לבחירות ולא יהססו לנצל את המאבק הזה כדי לקושש עוד כמה קולות.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן