בן כהן, הוא עיתונאי מסוג אחר. הדרך בה הוא מעביר אליכם הקוראים את המתרחש הוא מתאר מזווית עיניו הרגישות ולא דיווח חדשותי יבש, והפעם: מה הקשר בין ההפגנות למרק טווין?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
השבוע נסעתי לתעד את ההפגנה מול ביתו של בני גנץ בראש העין.
הפעם בחרתי לא לספר על המעצרים של המפגינים, אלא על החוויה שלי בתור מבקר בראש העין שלאחרונה זה קורה יותר מפעם אחת בשבוע.
מארק טוויין, הסופר האמריקאי המאוד ידוע, ביקר בארץ ישראל באמצע המאה ה19 ומכיוון שלא היו אז אמצעי צילום, הוא שלח כ40 מכתבים המתארים את רשמיו מארץ הקודש. מכתבים אלה היו עדות ראשונה של ארץ הקודש מול קוראיו בעולם.
וכך תיאר מארק טוויין את המפגש הלא מחמיא עם ארץ ישראל ואת החוויות שלו:
"נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קרחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש… כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה – המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב".
מארק טווין לא היה עוכר ישראל, הוא רק נפל לסטראוטיפים שהוא גדל עליהם, למסרים שדיברו אתו בבית, בשכונה, ברחוב – בדיוק כמונו.
כולנו בסופו של דבר חיים בגטאות מחשבתיות – נרצה או לא נרצה, אנחנו מגיעים לכל מקום עם מטען שדחפו לנו בילדותינו ומטען שאספנו בדרך.
ראש העין של מעלה מול ראש העין של מטה
ראש העין נחלקת לראש העין של מעלה וראש העין של מטה. במרחק של פחות מ-2 קילומטרים, באותו מקום גאוגרפי, תחת ניהול של אותה עירייה מתקיימים חיים מקבילים.
כולנו מדברים על הפריפריה, אבל אני בטוח שגם אלה שמדברים על "מדינת תל אביב" ימצאו בתוכה "פריפריה".
כשהייתי מול תחנת המשטרה בראש העין לשחרור המפגינים מהמעצר הפוליטי והלא מובן, התגודדו מס' מפגינים שהמתינו לחבריהם שישוחררו מהמעצר. מולם התגודדו קבוצה מתושבי השכונה, שרובם מתומכי הנאשם.
וכך היה – מצד אחד המפגינים שרים וצועקים בגנות הנאשם והצורך בפתיחת חקירה לצוללות
ומהצד השני תושבי השכונה
בשירי הלל למנהיג "המלך המשיח" ושלל קללות למפגינים ממבחר ה"רפרטואר" הידוע.
כל אחת מהצדדים הביא אתו את אותו "מטען".
אפילו התיעוד – הוא תיעוד סטראוטיפי – הם ואנחנו, גטו מול גטו בלי רצון ממשי אין ממש לדבר ולהקשיב.
מי ששונה ממך, לא מדבר את אותה השפה. ה"מוזיקה" שיוצאת מפיהם..היא מוזיקה של ה"אויב" הזר.
כהרגלי חיפשתי הדברות ויצירת דיאלוג. פתחתי בשיחה עם ילד בין 11 שעמד בקבוצה שממול וצעק "רק ביבי, רק ביבי, לא יעזור לכם כלום".
שאלתי אותו – "למה אתה כועס על המפגינים ממול?"
הוא ענה לי: "קודם שיחזירו את כל הכספים שהם גנבו אז בשנות החמישים, רק אז אולי נסלח להם".
הסתכלתי עליו בעצב גדול, אבל אז גם הבנתי כמה התיקון הנדרש בחברה שלנו הוא גדול ועמוק בתוכנו.
אם ילד מודל 2020 בעיר כמו ראש העין אומר את המשפטים האלה ומאמין שאלה העומדים מולו הם אותם אנשי "מפא"י", מפלגה שכבר לא בשלטון 50 שנה ועדיין זה המטען שהוא מגיע אתו, איך נוכל לחיות ביחד בארץ הזאת?
לצערי השלטון לאורך השנים רוצה להנציח את הרגשות האלה. הוא לא רוצה שהאנשים האלה ישברו אי פעם את תקרת הזכוכית.
טוב לפוליטיקאים להנציח את הגטאות הללו, טוב לפוליטיקאים
שהאנשים הללו יישארו בתוך גדרות של מחשבה מקובעת, שיאשימו את האחר, את אלה שמעבר לגדרות, את אלה שיצאו, למדו, התפתחו, ראו עולם.
הרי עם כל מי שאנחנו נפגשים בחיים, הדבר הראשון שאנחנו עושים זו השוואה שלהם ביחס אלינו.
כשילד כזה נשאר בגטו, הגטו יישאר אתו לכל החיים. הוא יביט בי ויתחיל להשוות ולתוך ההשוואה הזאת הוא יכניס את המטען שהוא יונק מתוך כור מחצבתו. בהשוואה הזאת יחלחל התסכול – למה לו יש ולי אין.
ולפער הזה יכנסו הפוליטיקאים שמזהים את התסכול והדבר שישרת אותם למשך זמן – זה להנציח את התסכול הזה לעולמי עולמים.
כשזה ייגמר, נצליח לעשות תיקון, אולי נצליח לצאת מהגטאות אותן אנו סוחבים
כשמארק טווין כתב את המשפט
"כצל סלע כבד בארץ עייפה"
על ארץ הקודש, הוא הגיע עם המטען שלו, הוא דיווח מנקודת הראיה שלו כי אני מניח שאותם האנשים שחיו אז בארץ הזאת
עדיין ראו בה ארץ זבת חלב ודבש
בדיוק כמו שאני אחרי השיחה עם הילד בראש העין של למטה
ראיתי תקווה שאולי, אחרי שכל זה יגמר, נצליח לעשות תיקון מאוד גדול עם עצמנו.
כי רק ככה, אני מאמין, ישנה תקווה לצאת מהגטאות שאנחנו סוחבים אתנו .
שבת מלאת הודיה על הקיים,
אהבה מביאה אהבה.