כמה עשרות נגנים התכנסו היום בכיכר רבין להופעת מחאה. מחאה על כך שכבר כמעט תשעה חודשים האולמות סגורים והם מובטלים מאונס ואין  אחד בממשלה שממש נותן דעתו בעניין, הופעת המחאה נערך תחת הכותרת "מופע הכובע הגדול בעולם" , שכן צריך כבר להעביר כובע ולאסוף תרומות מאחר ויש לא מעט מאנשי התרבות שנשארו ללא פרוטה.

רק כשאתה שומע מוזיקה ב"לייב" אתה נזכר עד כמה זה מרגש לראות הופעה חיה ,לשמוע את המוסיקה ללא תיווך הזום ,לראות את ההבעות על פני הנגנים ועל פני הקהל שלצדך, להרגיש את הצלילים.  מרגש לראות את כל האמנים האלה שהתרגשו בעצמם מעצם ההזדמנות להופיע בפני קהל אפילו בנסיבות העגומות האלה, והקהל הלא מועט בכיכר התרגש לשמוע הופעה חיה.

הנגנים החלו כתזמורת עם מארש האבל של מנדלסון הממחיש את תחושות הכאב והמצוקה שלהם. לאחר מכן  התפזרו ברחבי כיכר רבין כמה הרכבים קטנים יותר. בין המופעים עבר כובע ענק, לאיסוף תרומות להמשך מאבקם של אנשי התרבות וכן לסיוע לאמנים במצוקה כלכלית ורגשית.

אנשי התרבות טוענים כי צריך ואפשר לפתוח את האולמות למופעים והם מציעים לפעול  על פי מתווה לו הם קוראים "תכנית הנדנדה", שיטה שפועלת ברחבי העולם בצורות שונות ועיקרה "כאשר מצב התחלואה מחמיר – מצמצמים את פתיחת עולם התרבות ובהתאמה – סיוע כלכלי גבוה יותר מהמדינה. כאשר מצב התחלואה משתפר – המופעים נפתחים והמדינה נדרשת לשלם סכומים נמוכים יותר. זה גם כלכלי יותר לקופת המדינה."  הם טוענים כי יש בידיהם נתונים על הנעשה בעולם. על פתרונות, על דרכי פעולה ישימות, ועל כי ההדבקה מינימלית (עד אפסית) באולמות התרבות.

אומרים נציגי אנשי התרבות –  כל יום שעובר זה עוד יום של משפחה בלי מזון, של אמנים צמאים לתרבות ושל עם המשתוקק לנו. כל יום שעובר הסיכוי להתאושש הולך ונעלם.  כל זה נראה כאילו נופל על אוזניים ערלות ולא זוכה להתייחסות של ממש בממשלה