"אנשים הם לא רעים – זה החינוך שהם קיבלו בבית או שלא קיבלו אותו בכלל." כך סבתא שלי, חנה זכרה לברכה, היגוסלבית  למרות היותה חרשת, שזה סיפור בפני עצמו  אמרה לי בתנועות ידיה הקטנות באחד מימי הקיץ החמים כשהייתי בן תשע.
"החינוך מתחיל מהבית והוא מתחיל בדברים הקטנים – ביחס המכבד להורים, למבוגרים, לילדים הקטנים, החינוך גם מתבטא ביחס לבעלי החיים ולטבע שסובב אותנו – שאין להם דרך להביע את כאבם."

אני זוכר שפעם אחת אבי הגיע ליום הורים בבית ספרי ושמע שהתחצפתי למורה. ליד המורה הוא נזף בי ואמר לי את הדברים הבאים: "אתה תיתן כבוד לכל אדם שמבוגר ממך, גם לאלה שמבוגרים ממך בדקה וחצי. אם עוד פעם יקרה שאתה לא תכבד את המורה – אני אפסיק לכבד אותך."

השבוע יצא לי ללוות בבית המשפט המחוזי בלוד את משפחת הנפגעת בת ה 8 (!) בתיק הפדופיל אביתר גרוס שאנס את בתם 3 פעמים, גם בין כתלי בית הספר. הוא היה המורה שלה שבשיטתיות פגע בה באמצעות סמסים מיניים, שחרץ את נפשה במגע חודר ורצח את נשמתה כשאנס אותה. אבל לא רק בה פגע הפדופיל אביתר גרוס, אלא הוא פגע גם בכל משפחתה.

מאז אותו יום בבית המשפט, המקרה הזה מלווה אותי יום יום, כי באותו מעמד בית המשפט נתן ארכה להכרעת הדין. לא די שהילדה בת ה 8 ומשפחתה נפגעו אנושות – כל ארכה שכזו היא עינוי. עינוי הדין.
אני גם קושר קו ישיר בין המקרה הזה לבין האונס הקבוצתי באשקלון. גם שם הנאשמים בקשו מבית המשפט צו איסור פרסום.  תבינו, משה אהרון זינו (20), הנאשם המרכזי שהיה בן זוגה של הנאנסת, הוא ששימש "אדריכל" האונס הקבוצתי בשיתופם של אביב אוחיון (23), יצחק ממן (24), ליאור שמחון (29) ודניאל דנילוב (20). רשימת האישומים מזעזעת: הם צילמו את האונס הקבוצתי האלים ובמשך שבועות אחריו, המשיכו לסמם אותה בלי הכרה. זינו גם המשיך לתקוף אותה מינית ופיזית.

לפי כתב האישום, הנערה הכירה את זינו והשניים קבעו להיפגש בדירה באשקלון. החמישה, יחד עם אדם נוסף שלא אותר, עישנו קנאביס בסלון יחד עם הנערה. בשלב מסוים, כשהיא הייתה באחד החדרים בדירה, נכנסו השישה ואנסו אותה יחד, למרות שסירבה, ותוך כדי שהם קוראים לעברה קריאות גנאי. זינו עצמו, לפי כתב האישום, עודד את האחרים והשפיל את בת ה-17 – כך עלה מתיעוד האירוע.

בשבועיים שלאחר האונס, ארבעה מהנאשמים סיפקו לנערה סמים קשים מסוג "קריסטל", "אקסטה" ו-"אסיד" באופן יומיומי. נוסף על כך, אחד הצעירים מואשם כי במהלך השבועיים שלאחר האירוע, ביצע בנערה מעשה סדום בכפייה, והיכה אותה באגרופים ובבעיטות כאשר רצתה לעזוב את המקום. אלה עובדות העולות מכתב האישום.  כתב האישום הוגש ביום 6.1.21, סנגוריהם של הנאשמים הגישו ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי להתיר פרסום שמותיהם של הנאשמים. במהלך הדיון שהתקיים אתמול (רביעי) ובהמלצת השופט יוסף אלרון, הם חזרו בהם מהערעור ופרסום שמם הותר.

לשני המקרים הללו יש קשר והוא ברור לי. קשר שקיים בהעדר חינוך ובהעדר ערכים מהבית ומהסביבה הקרובה. אבל לא רק!

הסיבה שכבר שבוע ימים הבטן מתהפכת לי ממקרה האונס של הילדה בת ה 8 והבחורה שעבר אונס קבוצתי – זו אוזלת ידה של המערכת. כן, המערכת שכולנו מאמינים שתפקידה לעשות צדק – מסתבר שהיא קלה בהחלטותיה כשמדובר באונס נערות וילדות. בזמן שהקורבנות ומשפחותיהן נהרסו עד סוף חייהם עקב האונס – אותם אנסים מקבלים הנחות מערכאות הצדק.
על מנת שתבינו את גודל העוול – הפדופיל אביתר גרוס קיבל 8 חודשי עבודת שירות!!!!!

כן, המחיר בישראל למורה שאובססיבי לתלמידה בת 8, פוגע בה מינית ונפשית ואונס אותה 3 פעמים, גם בבית הספר – הוא רק 8 חודשי עבודת שירות.

בושה!

אני גם לא יודע איך יסתיים המשפט של חמשת האנסים. האם גודל הכיפה הלבנה שהם יעטו על ראשם תגרום למערכת המשפט לתת להם רק עבודות שירות בגין האונס האכזרי והמתמשך?

איפה הצדק???

האונס ורצח נשמתם של אותה ילדה ובחורה עדיין נמשך!!! הוא לא מפסיק. ההתנהלות של בית המשפט תורמת לזה.

אני לא רוצה לחשוב על עוד מקרים שמתרחשים ממש ברגע זה, בזמן שאני כותב וזועק דרך המילים… התקשורת אינה מציפה אותם ואינה רודפת אחרי הצדק.

אותם אנסים מרגישים די בטוחים, כי העונש שהם מקבלים מבית המשפט, זו למעשה חותמת כשרות על המעשים שהם עשו – וזה מחלחל לחברה ומכשיר את האונס הבא.

המערכת מנציחה יותר מכולם את תרבות האונס:
את חוסר הכבוד לזולת – את חוסר החינוך – את העדר הגבולות.

כן, אני מאשים את המערכת שנותנת למעשים שכאלה מקום ולא מוקיעה אותם מתוכנו.

מערכת שנותנת לאנסים לחזור כל יום לביתם ולמיטתם החמה מעבודות השירות – בזמן שלנאנסת אין מזור ואין מנוח. אני אעשה את כל שביכולתי על מנת שהמערכת הזאת תתוקן, כי כאן הבית שלי – וכמו שהבנתם, את החינוך מתחילים מהבית. אני אפעל מתוך אהבת הזולת – ואתן כתף למשפחת הילדה, כאילו היא הייתה ממשפחתי, כי היא זוכה לכתף קרה מהתקשורת ומבית המשפט.
סבתא חנה, החרשת, בדרכה העבירה לי את אחד המסרים החשובים שלקחתי לכל החיים – הכל מתחיל בחינוך מהבית – החינוך מתחיל מתוכנו ועלינו לעמוד ולהיאבק ולא לפחד מול חוסר בחינוך, מול עוולות שמתרחשות יום יום. אסור לנו לשתוק. אסור!!!!

אהבה מביאה אהבה