היום לפני חמש שנים מתתי וחזרתי לחיים. חזרתי לחיות!

אני זוכר כל רגע, כל פריים באותו יום שישי.

אני זוכר את השריפה הגדולה בבית החזה את המחנק, את הזיעה הקרה היורדת לאט לאט ואת התחושה של חוסר השליטה.

אני זוכר את ההחלטה המהירה להיכנס למכונית ולנסוע לבית החולים כשאני לוקח בחשבון שאני לא אצליח לשרוד.

אני זוכר את החלונות פתוחים בנסיעה, את המהלומות של היד על בית החזה, את פניה של הבת שלי, לי, ואת הדמעות יורדות.

אני זוכר את הרצון לחיות ובעיקר את ההבנה שאני חייב להגיע למיון כי הזמן אוזל ונוזל אשכרה כמו ברז שנשברה לו הידית.

זאת היתה תחושה של פאקינג רוקנרול!!!!

אני זוכר את היד שלי מכה על דלפק הקבלה כשאני בשארית כוחותיי אומר לפקידה

"אני חושב שיש לי התקף לב " שניה אחר כך אני רואה את כולם רצים לעבר הגוף שלי שמוטל על הריצפה.

אני זוכר מנהרה ואחר כך שקט.

אני זוכר שפקחתי את עיני וראיתי את עיניה של בתי ואני מחייך

חיוך שאומר "יהיה בסדר, אני חי".

עובר שבוע, אני כבר אחרי ניתוח ארוך, נכנס לתהליך של החלמה לא פשוטה ושיקום ארוך שלא נגמר.

שיקום שכל יום שעובר הוא חשבון נפש בעיקר עם עצמי.

שיגרה חדשה הגיעה לעולמך ואתה אוסף ומרכיב פאזל בין 100,000 חלקים ומנסה להרכיב את עצמך מחדש.

רוב הפעמים זה ללא הרדמה, כל האמת בפרצוף.

אני מתמודד עם הפחדים אבל תמיד נשאר אופטימי, כי ככה כנראה יצאתי לעולם.

היום אני בן חמש  שנים.

חי את חיי כמו שלא חייתי אותם לפני הארוע, אני הרבה יותר מדוייק לעצמי, מדוייק מול האנשים היקרים שסובבים אותי.

אני כל כולי בהודיה גדולה על הקיים בחיי.

אני זוכר את העבר, אבל חיי הם "כאן ועכשיו". תאמינו לי, אלה לא סיסמאות – זה קורה יום יום.

למה אני כותב לכם את זה?

מכוון שאם יש משהו שאני בטוח בו ביום ההולדת הזה, זו ההכרה היום יומית בכותרת הזאת שקוראים לה "חיים".

לפעמים אנחנו נוטים לקחת את המושג הזה כמובן מאליו – אבל זה ממש לא!

אני חי בשלום עם עצמי.

אוהב, נאהב, מחבק, מחובק.

אני חי בשלום עם הא.נשים מסביבי ואני נמצא אך ורק במקום שעושה לי טוב!!!

בתוכי נולד גם האקטיביסט, האופטימי הנצחי – ולכן אני משקיע לילות כימים כדי להשפיע ולהביא את המקום האהוב עלי, להיות טוב ומיטיב לכולם.

אני בוחר היכן להיות והכי חשוב – היכן שלא.

אני חזרתי לחיים והיה לי מזל גדול.

ישנן שאלות שהצלחתי לענות עליהן וישנן שלעולם לא תימצא התשובה וזה בסדר.

למדתי גם לשחרר.

חברים, חברות ובני משפחה יקרים שלי

אני היום בן חמש שנים

ואני (מת) או חי על החיים האלה

זה לא קל לפעמים אבל זה שווה כל רגע.

אני קם כל בוקר ונושם אוויר חדש, שומע את דפיקות הלב ומחייך, מסתכל מסביבי ואוהב את מה שאני רואה, מריח וטועם.

ואני לעולם לא שוכח

את היום הזה לפני חמש שנים

התאריך  4.3.2016

היום שבו למעשה בחרתי לחיות בתוך החיים מאשר לצידם.

המשמעות של הבחירה הזו

שמאז אני לא פוחד מכלום

ואני חי בעוצמה גדולה כל יום שעובר.

העצה שלי אליכם

תקשיבו ללב שלכם

הוא לעולם לא ישקר לכם

כי אהבה מביאה אהבה

זה בדוק.

פשוט תחיו ❤

כל יום הוא מתנה