לאמן אלכסנדר קאלדר יש לי רגש מיוחד. לראשונה נחשפתי לאמנות שלו דרך פוסטר מרהיב שהוצג בקרן לירושלים, שבה עבדתי אי שם בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. לאחר מכן, נהניתי מאוד מיצירות המוביילים שלו שהוצגו מדי פעם בתערוכות במוזיאון ישראל, ואולי גם במוזיאונים אחרים. וכירושלמית התפעמתי אינספור פעמים מול הפסל האדום שלו על הר הרצל, בצומת לכיוון עין כרם, קריית יובל, והסמוך לשכונת יפה נוף. משנפתחו שוב המוזיאונים שמחתי לבקר בתערוכת היחיד של קאלדר שנפתחה לאחרונה במוזיאון תל אביב.  

התערוכה "קאלדר: שמש גדולה צהובה" היא תערוכה מרגשת.  כאשר עושים את הצעדים הראשונים בחלל הגלריה הראשונה, מיד מרגישים דרך הצבעוניות העליזה, דרך הקווים הפשוטים הישרים והספירליים, דרך הצורות הסוריאליסטיות איזה שהוא קשר סמוי והדהוד חזותי לציורים של חואן מירו הצייר הספרדי.

ואכן, בהמשך הסיור בתערוכה, בסרט היפהפה על חייו של אלכסנדר קאלדר, מסתבר שהוא היה חבר קרוב של חואן מירו, וזה נותן הסבר לדמיון המרתק שבין יצירות שני האמנים.

לאחר תקופה ארוכה שנאלצנו לראות סרטים על המסך הטלוויזיה בבית, ואמנות דרך הרצאות זום, זה היה פשוט תענוג לראות את הסרט על חייו המרתקים של אלכסנדר קאלדר על קיר גדול, ולחוות חווייה כמעט קולנועית ממש.

לראשונה התוודעתי ליצירות הראשונות של האמן של פיסול תלת מימדי עם חוטי תיל, ליצירות כמו קריקטורות שעם הזמן הפכו להיות דמויות בתיאטרון בובות שהוא יצר. עלילות שמשולבים בהם דמויות אנושיות ודמויות בעלי חיים. דרך הסרט, מצליח מוזיאון תל אביב להנגיש את סיפור חייו של האמן האמריקאי פורץ הדרך בפיסול המודרני, שהפך לאבי האמנות הקינטית.

תערוכת היחיד של אלכסנדר קאלדר (1898- 1976),  חושפת את מגוון יצירתו של קאלדר לאורך חמישה עשורים – מרישומי עיפרון מוקדמים, שיצר ב-1925, ועד אחד המוביילים האחרונים, שיצר ב-1976, שנת פטירתו. לצד עבודות פיסול איקוניות של האמן, התערוכה מתמקדת בחלק פחות מוכר ביצירתו: ציורי הגואש. מוצגים בה למעלה משמונים ציורים שיצר במהלך חייו.

התערוכה מתמקדת בחלק פחות מוכר ביצירתו של קאלדר: ציורי הגואש. מדיום זה, אותו החל לחקור בשנות הארבעים, היה לאחד מגופי העבודה הפוריים ביותר שלו. הציורים אינם השלמה לעבודות הפיסול, ואף לא רישומי הכנה או תרגילי צבע ואיקונוגרפיה. הם פרקטיקה עצמאית בתוך כלל יצירתו של קאלדר, המתאפיינת לכל אורך הדרך בהתנסויות חוזרות ונשנות במעברים בין תלת-ממד לדו-ממד ולהפך. המנעד הרחב של עבודות הגואש המוצגות בתערוכה נותן ביטוי לשני היבטים מנוגדים בעבודתו: יצירת ריבוי ורבגוניות תוך שמירה על עקביות וקוהרנטיות סגנונית.

ציורי הגואש שלו, מתאפיינים בצבעוניות עזה וטהורה ובקומפוזיציות אינטנסיביות. באמצעות אוצר דימויים בסיסי, של סמלים ומוטיבים מהטבע, ומשחק חופשי אינסופי בצורה ובצבע, קאלדר חוזר בציוריו לפשטות של היסודות, להוויה של תמימות ראשונית שטרם עוצבה על ידי ידע, תרבות ומודעות עצמית.

איכויות הגואש – ייבוש מהיר ויצירת משטחים אטומים – העניקו לקאלדר חופש רב להתנסוּת, במיידיות ובאימפולסיביות כמעט ילדית. לצד צורות בסיסיות (עיגולים, משולשים וספירלות) יש בהם סמלים ראשוניים (שמש, ירח, כוכבים), אלמנטים הלקוחים מציוויליזציות קדומות (מסיכות, פירמידות, בומרנגים) ומוטיבים מן הטבע (פרחים, פרפרים, יצורים ימיים). כך, באמצעים מינימליסטיים – אוצר דימויים פשוט ופָּלטה המצומצמת לצבעי יסוד, שחור ולבן – חוזר קאלדר אל הפשטות של היסודות, הממשיים אך גם המטפיזיים. ניתן לראות בציורים אלה ביטוי לרצון לחזור למרחב של תמימות ראשונית, להוויה שטרם עוצבה על ידי ידע, תרבות ומודעות עצמית.

כותרת התערוכה, השאובה משמו של אחד מציורי הגואש של קאלדר, משקפת שלושה אלמנטים מהותיים ביצירתו: קנה מידה, צבע וצורה. היא אף מצביעה על אפשרות קריאה מסקרנת נוספת של יצירתו – כחקירה של כוחות האנרגיה ביקום המשלבת אסתטיקה, רוחניות וידע מדעי בתחומי הפיזיקה, המתמטיקה והמכניקה.

התערוכה התאפשרה בנדיבות אוסף משפחת מיקי תירוש, והיא מתקיימת במסגרת ציון שנת היובל לחנוכת הבניין המרכזי של המוזיאון, פרי חזונו של מנהלו באותה עת, ד"ר חיים גמזו, ובסיוע הקרן לקידום האמנויות הנושאת את שמו. סיוע נוסף לתערוכה התקבל משגרירות צרפת בישראל – המכון הצרפתי בישראל

 כמה מילים על אלכסנדר קאלדר

קאלדר פיתח את יצירתו המקורית בפריז שבין שתי מלחמות העולם. הוא הושפע מעולם הקרקס והקברט, ספג מרעיונות האוונגרד של הסוריאליזם, הדאדא והמופשט – ופיתח למולם סגנון ייחודי משלו.

קאלדר מוכר בעיקר בזכות המצאת המובייל – פיסול קינטי, שהיה לנקודת מפנה חשובה בפיסול המודרני בפותחו אפשרויות חדשות ומלהיבות של תגובתיות ותנועה לעומת הפיסול המסורתי, המאופיין בנייחות ובמסה מוצקה.

ב"מובייל" – מונח שטבע מרסל דושאן בעת ביקור בסטודיו של קאלדר בפריז – הוא ניסח מחדש את עקרונות הפיסול ופתח אפשרויות מלהיבות וחדשות לדינמיות שלו במרחב. במקום אובייקט בעל מאסה מוצקה, יציבה וקבועה, הוא יצר גוף חי, המרחף בקלילות באוויר, מגיב לסביבה ומשתנה בחלל. הודות לתפיסה מקורית וחדשנית זו היה קאלדר לאחד האמנים הפופולריים ופורצי הדרך במאה העשרים.

לצד המוביילים, יצר קאלדר פסלי מתכת יציבים (שכונו "סטאבילים"), פסלי חוט-תיל, ציורים, רישומים, הדפסים ותכשיטים. לצד המוביילים יצר קאלר גוף עבודות רחב ומגוון, שכלל גם פסלי מתכת יציבים (סטאבילים), פסלי חוט תיל, רישומים, הדפסים, תכשיטים, צעצועים ועוד. בכל אלה בולטת שפתו הייחודית, החומקת מכל ניסיון קטגוריזציה. זוהי שפה מופשטת המבוססת על תנועה ושימוש מדוקדק בצבע טהור ובקו, שנע בין צורות גיאומטריות לצורות ביומורפיות מעודנות.

הכניסה למוזיאון תל אביב לאמנות ע"פ תקנות התו הסגול – רכישת כרטיסים מראש בלבד באתר 

קלדר בירושלים: הפסל "מחווה לירושלים – סטאביל"

הפסל המרהיב הזה מהווה מיצב סביבתי רחב ממדים המוצב בכיכר הולנד שבהר הרצל במערב ירושלים, בפינת הרחובות המובילים לשכונות יפה נוף, קריית היובל ועין כרם. הכינוי העממי של הפסל הוא "הפסל האדום".

הפסל הוקם ב־ 1977 והוא הפסל האחרון שנוצר על ידי אלכסנדר קאלדר. הוא מורכב משש קשתתות פלדה אדומות במשקל כולל של כ-65 טון, המחוברות במסמרות. הקשתות מהוות הד צורני להרי ירושלים סביב. הצופים בפסל יכולים לראות את הרי ירושלים הירוקים מבעד לקונטורים האדומים של הקשתות.  צבע הפסל נועד להוות ניגוד לנוף ההרים הירוק שסביבו. ממערב לפסל משתרע יער החיים שמהווה חלק מיער ירושלים. מיקום הפסל נבחר על ידי האמן יחד עם ד"ר מרטין וייל, אולם קלדר לא זכה לראות אותו מוצב במקום שנה לאחר שנפטר.

לאחר הקמת תחנת הרכבת הקלה בקריית יובל נצבע הפסל מחדש והוצב מעל בניין חניון שנבנה כחלק מפרוייקט הרכבת הקלה בירושלים. מיקומו החדש של הפסל נמצא בנקודת תצפית הצופה אל יער ירושלים ואל השכונה הציורית עין כרם.