תהליכים

– "בוקר טוב אדון ברכט היקר" אני מקדם את פניו של ברטולד בזמן שהוא מתיישב.

"בוקר טוב גם לך איש צעיר ונהנתן" הוא משיב לי

"ימים מוזרים, ימים מוזרים" הוא חוזר ואומר

– "למה הכוונה?" אני משיב לו

ברכט מביט בי , לוגם מכוס הקפה, מביט בי שוב.

אני כבר יודע שבמצבים כאלה אני עומד לקבל שיעור קטן לחיים.

"אתה יודע ילד, לפני כמה שנים התגלה אצלי גידול באזור במוח"

"וואוו מעולם לא סיפרת לי" אני משיב בתמיהה.

ברטולד מחייך את חיוכו הממזרי וממשיך  "לא היה צורך לספר, זה היה תהליך ביני לבין עצמי. בכל מקרה, כשגיליתי את הגידול זה היה אחרי שהמכונה הכל כך משוכללת שנקראת הגוף שלנו  אותתה לי אין ספור פעמים – ואני התעלמתי. פעם בצורה של כאב ראש, פעם בדרך של איבוד זיכרון כמו מצב שלא ידעתי איפה לעזאזל הנחתי את המשקפים שלי כשלמעשה החזקתי אותם ביד. היו אפילו כמה פעמים שמילמלתי מילים בהיסח הדעת ואתה הרי יודע את אהבתי למילים וכמה שאני מתנה איתן אהבים ברוב שעות היום ונותן להן את הכבוד הראוי. בטיפשותי וביהירות שאנו בני האדם נוטים להיות בה, הייתי משכנע את עצמי שהאיתותים האלה הם רק בגלל הגיל או בגלל המצב המתוח ועוד כמה סיבות דיי דביליות".

ברטולד השתתק, בעיניו היה כעס על עצמו. הוא נאנח, הרים את עיניו ואז בת שחוק עלתה באחת: "תאכל מעוגת השוקולד הנהדרת הזאת" הוא כמעט מצווה "יש בה את כל המרכיבים לחיי נצח" ואז צחוק השתחרר ממנו.

– "אבל מה קרה בסוף?" אני דוחק בו להמשיך ולספר תוך כדי שאני אוכל את העוגה.

ברטולד מסתכל עלי, פניו הופכים לרציניים : "תהליכים מתרחשים לא ביום אחד לא בשבוע וגם לא בשנה, הם מתרחשים לאט לאט ולאורך כל הזמן הזה יש אורות אזהרה. הגוף לא סתם אותת לי דרך איבוד הזיכרון ודרך הדיבור – אבל כשאתה משכנע את עצמך שזה שום דבר, שאתה חזק, ששום דבר לא יכול להפיל אותך – אתה מוצא את עצמך בסופו של דבר במדרון חלק לכיוון אחד. אולי במקרים מסוימים יהיה לך את המזל ותמשיך לחיות כמו שקרה לי, אבל ילד אני אומר לך מניסיון, אני לא הייתי סומך על זה. כשתהליכים מתחילים, יש להם את כל הזמן שבעולם להגיע למקום שהם מכוונים אליו. אני כבר כמה שנים מתהלך עם התובנה הזו ולכן כל שנה אני בודק את המערכת, את כולה. ככה לפחות אני בטוח שהיא תהיה הכי שקופה בשבילי והתהליכים שעברתי לא יחזרו"

ברכט נשם נשימה עמוקה וחיוך עלה על פניו – "נו, איך העוגה? אתה כבר מרגיש את חיי הנצח בפה?"

הוא צחק, לגם את שארית הקפה ואמר "יש לנו עוד כמה דקות לפני שנשמע את הצפירה לזכר ששת המיליון". ברכט מסתכל על העוברים ושבים בעצב וממשיך "גם שם התחילו תהליכים כמה שנים טובות לפני שהכל התחיל לקרוס למלחמת עולם ושואה שהמין האנושי לא חווה. גם שם היו רמזורי אזהרה ובודדים ראו והתריעו, אבל אף אחד לא הקשיב להם, כולם התעסקו בחיים שלהם. לכל אחד מאיתנו יש מנגנון צפירה פנימי. החוכמה להבין מהרגע הראשון כאשר התהליכים הרעים מתחילים ולעצור אותם על מנת שלא יקרה מצב שהזיכרון, הדיבור והתנועה החופשית יפסיקו לתפקד עד שהם ימותו".

רגע לפני תחילת הצפירה

ברטולד חיבק אותי חיבוק גדול ולחש לי באוזן "לזכרם של אלה שהיה להם את האומץ לזעוק ולא לוותר למרות שהם היו מעטים".