רביעיית טוסקניני – הכנרים יבגניה פוקובסקי ואסף מעוז, הוויולן דמיטרי רטוש והצ'לנים פליקס נמירובסקי ושמחה חלד מנגנים את העיבוד של קנג'י סקוראי לאדג'טו מתוך הסימפוניה החמישית של מאהלר ואת חמישייית כלי הקשת בדו מז'ור (ד. 956) מאת שוברט, פסטיבל ישראל, מרכז טארג, עין כרם 19.6.2021

את האדג'טו מתוך הסימפונייה החמישית של מאהלר פתחו חברי רביעיית טוסקניני בנגינה מלוכדת ונקייה כאשר הכנרת הראשית מעוררת התפעמות ביפי הליריות האקספרסיבית שלה שנשמעה משל הייתה 'נוקבת פי תהום'. דומה היה שאין גבול לליריות של נגינתה, אם כי לעתים 'לחצה' מדי וניגנה בצליל רועם קמעא. הפסקות הפתע תרמו לבניית המתח, והפריטה של הצ'לן המנוגדת לקו של הלגאטו – תרמה להעצמת המתח. הבנייה של הקרשצ'נדו תרמה ללגאטו השירתי ולעומק ההבעה. הכול היה מאד ורבאלי גם הירידה לדימינואנדו והעצירה "באוויר', הגם שהייתה מעט 'קיטשית' – הייתה סוחפת ביופייה. הניגוד של הפיציקטו הקליל הגביר דווקא את עומק ההבעה שבלט בעיקר בנגינת הכנרת שהובילה את כל חברי ההרכב בלי ללחוץ על הכינור. האקספרסיביות נשמעה כאן 'ברת מישוש' –רומנטיקה  בתלת ממד.  הפורטה פיאנו שלהם היה מלא הבעה והיו זרימה ותיאום מושלם. מלאת קסם הייתה ההתאדות בתום האדג'טו.

את החמישיה בדו מז'ור של שוברט פתחו חברי ההרכב בקצביות מנוקדת מלאת חדווה. הכנרת הראשית ניגנה באי ניקיונות אבל דווקא הוויולן ניגן בקלילות ובברק. הליווי שלה דחף קדימה. ההאטות היו יפות ותרמו לאווירת ה'שמאלץ' – הסערה שנבנתה בהדרגה הייתה סוחפת. הבלטת המקצב תרמה לתנועתיות של הביצוע והצ'לו היה מופלא בעומק הצליל וב'עִיבּוּי' שלו. האקצ'לרנדו היה סוחף ביופיו. והיה חן בליווי הריתמי. את פרק האדאג'יו – ניגנה הכנרת בליריות וברכות מלטפת -בצליל בעל יופי כמעט שמימי. ההאטות היו במקומן וחברי החמישייה לא אבדו את הרצף המוזיקאלי. הפיציקטו המחשמל של הצ'לו תרם לאווירת התלת ממד.

הנביעה ההכרחית לסקרצו הייתה מופלאה ומלאת חיים. הליווי של השלשות בצ'לי תרם לקצביות ומינף את החמישייה. בתחילת הפרק 'דחפה' הכנרת ובסוף הסקרצו 'דחף' הצ'לו את נגינת החמישייה. הפרק היה מרשים אך נטול חן של שוברט. הצ'לו האט אותם והם ניגנו בעֹצמה קצת רועמת.

את פרק האדנטה ניגנה הכנרת בליריות מלאת הבעה אבל בדומיננטיות – בקושי שמעו את שאר חברי הרביעייה. עומק הבעה היה בעיקר בצ'לי. האנדנטה קצת 'התפרק' מהמתח מרוב איטיות, אבל זו הייתה פסגת הליריות. הירידה לפיאנו הייתה מלא קסם אך לא הייתה כאן בניה של דינמיקה או 'התאדות'. מה שתרם לחיות הביצוע היו ניגודי הקצב החריפים בין האנדנטה לאלגרטו למשל. הוא נוגן ממש כפרק מחול סוער. ההבלטה של הפעמה הלא סימטרית הוסיפה קצביות לפרק המחול החותם, הליווי של  הסינקופות בצ'לו תרם לבניית המתח.

בפרק האלגרו החותם הייתה תצוגה של כל הנושאים והכנרת הייתה נהדרת בהובלה שלה,  ועם זאת הכול היה כבד מאד ונטול חן. הייתה דרמה בסוף בעיקר בצ'לו ומעין חספוס מכוון כמעט 'רוסטיקאלי' במקצב המחול.

היה זה מפגש עם פנינים קאמריות  בביצוע העידית שבעידית מפסגת הנגנים כחול לבן.