הספר "היה היתה" של יעל נאמן הוא מעין ספר פרוזה, או נכון יותר מעין ספר זכרון לאישה בשם פזית פיין, שהיתה, בין שאר עבודותיה, מתרגמת ועורכת, ונפטרה מסרטן בגיל 52, ללא שהותירה אחריה ילדים. המניע של נאמן לכתיבת הספר לא בהיר. המחברת לא הכירה את פזית באופן אישי, והמידע על אודות פזית נשאב מראיונות עם אנשים שונים שהכירו אותה. האם התוצר הסופי, סיפור חייה של פזית – שהיתה אישה די אנונימית – מעניין? האם הספר "היה היתה" מעניין?

התשובה מרובדת. בתום קריאת הספר לא שוכנעתי שפזית היתה אישה מאוד מעניינת, ולא מצאתי עקבות בספר לכך שפזית היא "אישה שאין דומה לה", כמו שכתוב בכריכה האחורית של הספר (למעט במובן השגור שאין שני בני אדם דומים זה לזה). יחד עם זאת, הגם שפזית עצמה היתה אישה לא מאוד מעניינת, אגב סיפורה של פזית הספר שזור בהרבה מאוד תובנות יפות, שבהרבה מובנים הן לא פחות חשובות מהסיפור עצמו.

אחת כזו נוגעת לתהליך הכתיבה, ש"לא רק שהיא לא מרפאה ולא תרפויטית ולא מנחמת. אלא שאם כבר עולם הדימויים הזה, הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שרק מחריפה מעצם הכתיבה". או ראו את התובנה הנפלאה הזו: "האם אהבה נכזבת היא קצרה כאורכה של האהבה שלא התקיימה בפועל או ארוכה בלי סוף כאורך הדמיון? האם אורכה הוא אורך קיומה בעולם, האם היא נמדדת לפי האהוב או לפי האוהב?" התובנה הזו נגעה בי בעצב חשוף, ושאלות אלו מעסיקות אותי ברגעים אלו ממש.

*

לבד מתובנות אלו, "היה היתה" מעלה שאלות פילוסופיות שנוגעות לעצם כתיבת הספר.

כאמור, המניע העיקרי של נאמן לכתוב על פזית לא בהיר, לא לקוראים וגם לא למחברת עצמה, והמחברת משתפת את הקוראים בתהיות אלו, במקומות שונים בספר. ברוב המקרים המחברת לא משיבה על תהיות אלו, או שהיא מספקת תשובות שלא מספקות. כך, במספר מקומות בספר נראה כי דרך סיפורה של פזית המחברת מבקשת לספר סיפור של דור; בפעם אחרת היא נותנת תשובה טאוטולוגית מעט, לפיה הכתיבה עצמה נועדה בכדי להשיב לעצמה על השאלה מדוע לכתוב על פזית. תשובה זו קשורה לתשובה כללית יותר ששרה, אחת המרואיינות, רומזת לה: פזית היא חידה, היא דמות חידתית, שהספר מבקש לפענח. במובן זה, "היה היתה" – ואולי השם "היה היתה", שמרפרר לפתיחה גנרית של אגדות, רומז לכך – לא שונה מכל סיפור שבמרכזו ניצבת חידה, שהספר, וכל קורא וקוראת בעצמם, מנסים לפתור אותה במהלך הקריאה.

לא הייתי מתייגע במניע לכתיבה על פזית לולא פרט "שולי" אחד: פזית הביעה את רצונה המפורש להישכח, ואף עשתה צעדים אקטיביים שהדגישו את רצונה, כמו גזירת הפרצוף שלה מתמונות שונות או מחיקה של כל מה שהיא אי פעם כתבה. ניתן כמובן לתהות מה עומד מאחורי רצונה של פזית להישכח. תמרה, אחת המרואיינות, רומזת לכך שמדובר בניסיון של פזית לשלוט באנשים גם לאחר מותה. כך או כך, בשורה התחתונה פזית ביקשה באופן שלא משתמע לשני פנים שלא יכתבו עליה. האם לא ראוי שנכבד את צוואתה?

אבל התשובה מורכבת יותר, והצוואה של פזית מעלה אגד שאלות פילוסופיות נוספות. לדוגמא: האם באמת פזית ביקשה להישכח? ניתן לומר שמדובר במעין פעולת פאסיב-אגרסיב כזו. כך למשל ניצה, מרואיינת אחרת, אומרת שפעולת המחיקה של פזית את כל מה שהיא כתבה היא פעולה של הנכחה; פזית רצתה שידעו שהיא כתבה (ומחקה).

או שאלה פילוסופית אחרת: האם יש צוואות שמותר ואף חובה להפר? צוואתה של פזית מזכירה צוואה מפורסמת אחרת, זו של פרנץ קפקא, שביקש מחברו הטוב מקס ברוד שישרוף את כל כתביו. ברוד כידוע הפר את צוואתו של קפקא, וכך כל העולם כולו זכה להיחשף לאחד הסופרים המשפיעים והחשובים ביותר (אגב, פזית עצמה ציינה במפורש שקפקא השפיע מאוד על חייה, אולם המחברת אינה מקשרת בין רצונם של קפקא ופזית להישכח לבין הערצתה של פזית לקפקא). אז אולי יש צוואות שמותר להפר? ואם כן, מי קובע אלו צוואות מותר להפר ואלו לא?

כך או כך, בין אם פזית "ראויה" שיכתבו עליה ספר או שסיפורה מעניין דיו ובין אם לא, "היה היתה" מעלה שאלות ותובנות יפות שהופכות את הקריאה בו למרתקת ומעוררת מחשבה.

**

היה היתה ● יעל נאמן ● אחוזת בית הוצאה לאור ● 255 עמ' ● 2018