הוליווד מהססת אם לעזוב לנפשה את סדרת "מכסחי השדים". עתה, "מכסחי השדים 3: החיים שאחרי" הוא תזכורת לכך, שחלק מהדברים צריכים להישאר בעבר במקומם, ולא לקום לתחייה. סרט ההמשך מסתמך יותר מדי על נוסטלגיה וקטעי פעולה – בלי דבר מהקלילות המטופשת שהפכה את "מכסחי השדים" משנת 1984 לבלתי נשכח מלכתחילה. בבימויו של ג'ייסון רייטמן, שמחייה את הסדרה של אביו – הבמאי המקורי, איוון רייטמן, "מכסחי השדים 3: החיים שאחרי" הוא בידור לא פוגעני, ידידותי לנערות ולנערים (אם כי לא לקטנטנים), אבל אין בו נשמה, כריזמה או דרמה טובה כדי להצדיק את קיומו.

קאלי (קארי קון) נאבקת כלכלית, אבל מחליטה להשאיר את חייה הישנים מאחור ואורזת את שני ילדיה – פיבי (מקינה גרייס) וטרבור (פין וולפהארד) – ועוברת לסאמרוויל, אוקלהומה לאחר שאביה, איגון שפנגלר, מת. לאחר שהתנכרה מאביה, קאלי מופתעת שהוא השאיר לה חוות עפר. למרות שלא נראה שיש בזה משהו מלבד זבל ולכלוך, פיבי – לצד החבר החדש, פודקאסט (לוגאן קים), והמורה מבית הספר של הקיץ / סיסמולוג, גארי גרוברסון (פול ראד) מגלים שמלך השדים מתכונן למשהו מרושע שיפגע בכדור הארץ. כשפיבי מגלה שסבא שלה היה מכסח שדים, היא הולכת בעקבותיו כדי למנוע מאירוע קטסטרופלי להתפרץ מתחת לסאמרוויל.

"מכסחי השדים 3: החיים שאחרי" משלב אלמנטים ממשחק הווידאו 'מכסחי השדים' והסרט המקורי כדי להביא את הסיפור למעגל מלא, אבל על ידי מתן כבוד למקור – הוא מאבד את עצמו בתהליך. הסרט עצמו כנראה יעבוד היטב מול קהל צעיר יותר, כיוון שהוא מאוד ידידותי למשפחה, אבל יש גם מעט מאוד אמפתיה, מכיוון שהסרט חסר כל סיכון רגשי. יש מתח מסוים בין פיבי וקאלי, אבל הוא חסר ברק במקרה הטוב. כל האפיון של פיבי נופלת למלכודת של 'טובה במדע' גורם לה להיות בעלת ידע בכל מה שקשור למדע, גם כשזה לא הגיוני למישהו בגילה (לא משנה כמה ספרים היא קראה). זה דבר שקורה לעיתים בקולנוע עם דמויות חכמות טכנולוגיות, שיכולות פתאום לפרוץ ולפתור כל סוג של מערכת מחשבים, לוויין וכדומה.

לרייטמן, ולתסריטאי השותף גיל קינן, יש קשר רומנטי לכאורה עם כל מה שקשור למורשת, כאשר "מכסחי השדים 3: החיים שאחרי" נאחז ברעיון שהאנשים היחידים שיכולים להציל את העולם מאפוקליפסה הם נכדיו של אחד ממכסחי השדים המקורי. הדרך שבה רייטמן משתמש גם ב-הרולד ראמיס ז"ל היא חסרת כבוד ולא הגונה במיוחד, ניסיון לפרוט על מיתרי הלב ולרומם סיפור שבעצם נופל. ההחלטה להחזיר את הנבל מ-"מכסחי השדים" מ-1984 היא עצלנית ומחושבת; הדמויות היו יכולות לקחת על עצמם נבל חדש לגמרי, אבל הסרט בוחר למחזר קו עלילה ישן רק בשביל הנוסטלגיה.

בהתחשב באופן שבו הסרט כנראה יעבוד טוב מול קהלים צעירים יותר, גורם הנוסטלגיה אפילו לא נחוץ כדי שהסיפור יעבוד. יש הרבה פוטנציאל שהסרט מבזבז על מנת להחזיר את מה שכבר נעשה. "מכסחי השדים 3: החיים שאחרי" הוא הזדמנות להיות מקסים ומטופש, תכונות שהפכו את הסרט המקורי ואת ההמשך שלו לבלתי נשכחים, אבל הוא מבזבז אותן, לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות ולכן שואב את השמחה והכריזמה מהסיפור. אפילו הבדיחות, שנועדו להיות מביכות, כי הן קשורות למדע – לא עובדות, למרות שהן מצחיקות מדי פעם. "מכסחי השדים 3: החיים שאחרי" זקוק להרבה יותר גם מ-ראד ו-קון, שהם כל כך לא מנוצלים, עד כדי כך שאפשר לתהות למה הם מביאים שחקנים בסדר הגודל שלהם כדי לעשות מעט מאוד.

"מכסחי השדים 3: החיים שאחרי" כל כך עסוק בקטעי הפעולה שלו, שהוא מוותר על כל הכיף. המחסור הכללי באנרגיה מעכב את הקצב והסיפור היה יכול להשתמש בהרבה יותר יצירתיות. הסרט מסתמך יותר מדי על המקור מכדי להתבלט בפני עצמו ולכן נכשל ביצירת אישיות משלו. יש אלמנטים שעובדים – כלומר, הידידות בין פיבי לפודקאסט – אבל הסיפור מתרוצץ לעתים קרובות כאילו הוא צריך, ומותיר מאחוריו כל תשוקה וקנאות לגישה רצינית יותר, שפשוט לא מתאיפ לליבה של "מכסחי השדים". עם סיפור לא סוחף ואפס קסם, "מכסחי השדים 3: החיים שאחרי" לא באמת יודע מה הוא רוצה להיות וזה רק משמש כתזכורת לכמה קליל ומבדר היה הסרט מ-1984.

הסרט "מכסחי השדים 3: החיים שאחרי" | "Ghostbusters: Afterlife" – עכשיו בבתי הקולנוע