Skip to content

"אנקאנטו": מסרטי האנימציה המקסימים של השנה

בדומה לאופן שבו "קוקו" של פיקסאר העניק כבוד לתרבות המקסיקנית, "אנקאנטו" זוכה להעריץ את השורשים הקולומביאניים

"אנקאנטו": מסרטי האנימציה המקסימים של השנה

בדומה לאופן שבו "קוקו" של פיקסאר העניק כבוד לתרבות המקסיקנית, "אנקאנטו" זוכה להעריץ את השורשים הקולומביאניים

.למצוא משהו שכל המשפחה יכולה לצפות במהלך חג החנוכה הוא אתגר לא פשוט, בייחוד שמגיע סרט מונפש מקסים בתוך מבול של סרטים שהופקו לקראת חג ההודיה וחג המולד. השנה יצרו בדיסני סרט ידידותי למשפחה, חמים ואשר מוציא אותנו מהקולנוע עם חיוך – "אנקאנטו", אגדה קולומביאנית קסומה על משפחה שקיבלה כוחות מיוחדים לאחר ששרדה טרגדיה. כעת, כמה דורות מאוחר יותר, הם חיים יחד בבית קסום וכל בן משפחה מפתח את הכישרון שלו, כמו היכולת לשלוט במזג האוויר, לשנות צורה או לדבר עם בעלי חיים. הקאסיטה (הבית) שלהם נענה לבקשות המשפחה ומגיב למצבי הרוח שלהם. כל חדר שינה מותאם בצורה קסומה לקרוב המשפחה ולמתנה הקסומה שלו. כולם חוץ מאחת – מירבל (סטפני ביאטריז).

"אנקאנטו" עוקב אחר הילדה ללא מתנה נראית לעין – מירבל, שמנסה כמיטב יכולתה להשתלב במשפחה כל כך יוצאת דופן, עד שהסבתא 'אבואלה' השיפוטית שלה (מריה ססיליה בוטרו) מציעה רק את אכזבתה בכל צעד. עבור מירבל, קשה להתבלט כאשר אמה – ג'ולייטה (אנג'י צ'פדה), יכולה לרפא פצעים עם הבישולים שלה, אחותה – לואיסה (ג'סיקה דארו) יכולה להרים את החפצים הכבדים ביותר בקלות, וכן אחותה הנוספת – איזבלה (דיאן גררו) יכולה לגדל את הפרחים היפים ביותר מבלי לחשוב על זה בקושי. מירבל שמה לב, שהקסיטה של המשפחה מתחיל להראות סדקים, אבל אף אחד לא מאמין לה, ואפילו דודה האקסצנטרי המנוכר – ברונו (ג'ון לגוויזאמו) מצמצם את דאגותיה. על מירבל לברר מה קורה כדי להציל גם את משפחתה וגם את ביתה.

הבמאים ג'ארד בוש ו-ביירן הווארד ("זוטרופוליס") והבמאית המשותפת שריס קסטרו סמית' ("ריה והדרקון האחרון"), יצרו סרט טוב לב על אנשים יוצאי דופן שמנסים להשתלב בחברה הרגילה. חשוב לציין, כי אין נבל בסרט הזה של דיסני, רק 'לא ידוע' מעורפל המאיים על המשפחה ועל ביתם. הקונפליקט הוא מינימלי במקרה הטוב, מה שמאפשר למירבל להשקיע יותר זמן בלמידה על מה שהיא יכולה לעשות – למרות היותה חסרת כישרון מיוחד, אבל זה גם משאיר את הסרט קצת לא ממוקד. כדי לפצות על ההסבר האבוד, הסרט מבריק באנימציה ובעיצוב שלו, ממש עושה שימוש בבית עם דלתות לעולמות חדשים ורצפים מוזיקליים שמאפשרים חופש אמנותי מופשט.

אם כבר מדברים על הקטעים המוזיקליים, כנראה שהגיע הזמן שלין מנואל מירנדה ייקח הפסקה. לאחר שהפיל אותנו מהכיסא עם "שכונה על הגובה", "המילטון", "טיק, טיק… בום!" ו-"מואנה", פה הוא חסר ברק. יש תחושה שהפזמונים המוזיקליים האלה הם השאריות שחוממו מחדש מפרויקטים אחרים. הם נשמעים כמו היצירות שלו, אבל לא מציעים שום דבר חדש או מרגש שייתקע לנו בראש. שירי הפופ החד פעמי של איזבלה ולואיסה: "?What Else Can I Do" ו-"Surface Pressure" חוזרים על עצמם בצורה מעיקה. "The Family Madrigal" הוא גרסה פחות אפקטיבית לשיר הפתיחה הנהדר של "שכונה על הגובה". רק הביצוע של קרלוס ויבס לשיר של מירנדה: "Colombia, Mi Encanto" נשמע בולט מן השירים האחרים.

שירים לא מרשימים הם דבר מצער שפוקד סרט מוזיקלי מונפש כמו "אנקאנטו". למרבה המזל, ישנם אלמנטים נוספים שאפשר ליהנות מהם, כמו צוות השחקנים המזמר והכישרוני של הסרט (בדיבוב לאנגלית), הכולל את קרולינה גאיטן, רנזי פליז, ראווי קאבוט-קוניירס, וילמר ולדרמה, מאורו קסטילו וכוכבי מוזיקה לטינית בעלי שם, כמו מאלומה ואדסה. זה גם מרשים לראות סרט אנימציה של דיסני הכולל גווני עור ומרקמי שיער משתנים באותה משפחה, תוך שהוא משלב גם אופנה קולומביאנית כמו פונצ'ו, חצאיות רקומות נשפכות, שמלות צבעוניות וגואיאברות, כחלק מפרטי הדמות. ביאטריז מפוארת בתור מירבל, מגלמת בקולה גם כאב וגם אהבה, אבל אף פעם לא מאבדת את תחושת השובבות המטופשת שהופכת את הדמות שלה לחביבה כל כך. קול השירה של אבולה מגיע מ-אולגה מרדיז האחת והיחידה, בתפקיד חשוב, כפי שגילמה בסרט "שכונה על הגובה". בדומה לאופן שבו "קוקו" של פיקסאר העניק כבוד לתרבות המקסיקנית, "אנקאנטו" זוכה להעריץ את השורשים הקולומביאניים, משימוש בפרחים ובבעלי חיים ספציפיים לאזורים המתוארים בסרט ועד ליצירת שירים שמשלבים את המנעד המוזיקלי של מדינה זו. בשני הסיפורים, הסבתאות המטריארכליות צריכות גם לעבור מסע רגשי באותה מידה (אם לא יותר) מאשר הגיבורים הצעירים יותר בסרט. זו התפתחות מעניינת לראות גם את פיקסאר וגם את דיסני עוברים לשלב הסיור העולמי בתיאור הסיפורים שלהם.

הבדל אחד הוא, ש-"אנקאנטו" חוקר את סיפור הרקע של משפחת מדריגל מעבר למשק הבית שלהם, מראה את הסבא והסבתא של משפחת מדריגל בורחים ממולדתם בשל סיבות ביטחון ואת ההקרבה האולטימטיבית של הסבתא בפלאשבק אמנותי. סיפורה של מולדת אבודה והמשפחה שנבנתה מחדש בארץ חדשה אינו דבר נדיר עבור משפחות מהגרים רבות, והעובדה שאירוע זה נכלל ברגישות כחלק מסרט מקסים של דיסני, אולי יעניק לדור חדש תחושת שייכות טובה יותר או לפחות את הנוחות שאחרים חולקים את החוויה שלהם. זה עשוי לעזור לילדים שלא גדלו עם הסיפורים האלה על 'גן עדן אבוד' להבין את אלה שכן. אולי זו השקפה אופטימית לסרט שרבים ינהרו אליו במהלך החג, אבל למרות כמה פספוסים, "אנקאנטו" הוא אחד מסרטי האנימציה המקסימים יותר שיצאו לבתי הקולנוע השנה.

הסרט "אנקאנטו" | "Encanto" – עתה בבתי הקולנוע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

.למצוא משהו שכל המשפחה יכולה לצפות במהלך חג החנוכה הוא אתגר לא פשוט, בייחוד שמגיע סרט מונפש מקסים בתוך מבול של סרטים שהופקו לקראת חג ההודיה וחג המולד. השנה יצרו בדיסני סרט ידידותי למשפחה, חמים ואשר מוציא אותנו מהקולנוע עם חיוך – "אנקאנטו", אגדה קולומביאנית קסומה על משפחה שקיבלה כוחות מיוחדים לאחר ששרדה טרגדיה. כעת, כמה דורות מאוחר יותר, הם חיים יחד בבית קסום וכל בן משפחה מפתח את הכישרון שלו, כמו היכולת לשלוט במזג האוויר, לשנות צורה או לדבר עם בעלי חיים. הקאסיטה (הבית) שלהם נענה לבקשות המשפחה ומגיב למצבי הרוח שלהם. כל חדר שינה מותאם בצורה קסומה לקרוב המשפחה ולמתנה הקסומה שלו. כולם חוץ מאחת – מירבל (סטפני ביאטריז).

"אנקאנטו" עוקב אחר הילדה ללא מתנה נראית לעין – מירבל, שמנסה כמיטב יכולתה להשתלב במשפחה כל כך יוצאת דופן, עד שהסבתא 'אבואלה' השיפוטית שלה (מריה ססיליה בוטרו) מציעה רק את אכזבתה בכל צעד. עבור מירבל, קשה להתבלט כאשר אמה – ג'ולייטה (אנג'י צ'פדה), יכולה לרפא פצעים עם הבישולים שלה, אחותה – לואיסה (ג'סיקה דארו) יכולה להרים את החפצים הכבדים ביותר בקלות, וכן אחותה הנוספת – איזבלה (דיאן גררו) יכולה לגדל את הפרחים היפים ביותר מבלי לחשוב על זה בקושי. מירבל שמה לב, שהקסיטה של המשפחה מתחיל להראות סדקים, אבל אף אחד לא מאמין לה, ואפילו דודה האקסצנטרי המנוכר – ברונו (ג'ון לגוויזאמו) מצמצם את דאגותיה. על מירבל לברר מה קורה כדי להציל גם את משפחתה וגם את ביתה.

הבמאים ג'ארד בוש ו-ביירן הווארד ("זוטרופוליס") והבמאית המשותפת שריס קסטרו סמית' ("ריה והדרקון האחרון"), יצרו סרט טוב לב על אנשים יוצאי דופן שמנסים להשתלב בחברה הרגילה. חשוב לציין, כי אין נבל בסרט הזה של דיסני, רק 'לא ידוע' מעורפל המאיים על המשפחה ועל ביתם. הקונפליקט הוא מינימלי במקרה הטוב, מה שמאפשר למירבל להשקיע יותר זמן בלמידה על מה שהיא יכולה לעשות – למרות היותה חסרת כישרון מיוחד, אבל זה גם משאיר את הסרט קצת לא ממוקד. כדי לפצות על ההסבר האבוד, הסרט מבריק באנימציה ובעיצוב שלו, ממש עושה שימוש בבית עם דלתות לעולמות חדשים ורצפים מוזיקליים שמאפשרים חופש אמנותי מופשט.

אם כבר מדברים על הקטעים המוזיקליים, כנראה שהגיע הזמן שלין מנואל מירנדה ייקח הפסקה. לאחר שהפיל אותנו מהכיסא עם "שכונה על הגובה", "המילטון", "טיק, טיק… בום!" ו-"מואנה", פה הוא חסר ברק. יש תחושה שהפזמונים המוזיקליים האלה הם השאריות שחוממו מחדש מפרויקטים אחרים. הם נשמעים כמו היצירות שלו, אבל לא מציעים שום דבר חדש או מרגש שייתקע לנו בראש. שירי הפופ החד פעמי של איזבלה ולואיסה: "?What Else Can I Do" ו-"Surface Pressure" חוזרים על עצמם בצורה מעיקה. "The Family Madrigal" הוא גרסה פחות אפקטיבית לשיר הפתיחה הנהדר של "שכונה על הגובה". רק הביצוע של קרלוס ויבס לשיר של מירנדה: "Colombia, Mi Encanto" נשמע בולט מן השירים האחרים.

שירים לא מרשימים הם דבר מצער שפוקד סרט מוזיקלי מונפש כמו "אנקאנטו". למרבה המזל, ישנם אלמנטים נוספים שאפשר ליהנות מהם, כמו צוות השחקנים המזמר והכישרוני של הסרט (בדיבוב לאנגלית), הכולל את קרולינה גאיטן, רנזי פליז, ראווי קאבוט-קוניירס, וילמר ולדרמה, מאורו קסטילו וכוכבי מוזיקה לטינית בעלי שם, כמו מאלומה ואדסה. זה גם מרשים לראות סרט אנימציה של דיסני הכולל גווני עור ומרקמי שיער משתנים באותה משפחה, תוך שהוא משלב גם אופנה קולומביאנית כמו פונצ'ו, חצאיות רקומות נשפכות, שמלות צבעוניות וגואיאברות, כחלק מפרטי הדמות. ביאטריז מפוארת בתור מירבל, מגלמת בקולה גם כאב וגם אהבה, אבל אף פעם לא מאבדת את תחושת השובבות המטופשת שהופכת את הדמות שלה לחביבה כל כך. קול השירה של אבולה מגיע מ-אולגה מרדיז האחת והיחידה, בתפקיד חשוב, כפי שגילמה בסרט "שכונה על הגובה". בדומה לאופן שבו "קוקו" של פיקסאר העניק כבוד לתרבות המקסיקנית, "אנקאנטו" זוכה להעריץ את השורשים הקולומביאניים, משימוש בפרחים ובבעלי חיים ספציפיים לאזורים המתוארים בסרט ועד ליצירת שירים שמשלבים את המנעד המוזיקלי של מדינה זו. בשני הסיפורים, הסבתאות המטריארכליות צריכות גם לעבור מסע רגשי באותה מידה (אם לא יותר) מאשר הגיבורים הצעירים יותר בסרט. זו התפתחות מעניינת לראות גם את פיקסאר וגם את דיסני עוברים לשלב הסיור העולמי בתיאור הסיפורים שלהם.

הבדל אחד הוא, ש-"אנקאנטו" חוקר את סיפור הרקע של משפחת מדריגל מעבר למשק הבית שלהם, מראה את הסבא והסבתא של משפחת מדריגל בורחים ממולדתם בשל סיבות ביטחון ואת ההקרבה האולטימטיבית של הסבתא בפלאשבק אמנותי. סיפורה של מולדת אבודה והמשפחה שנבנתה מחדש בארץ חדשה אינו דבר נדיר עבור משפחות מהגרים רבות, והעובדה שאירוע זה נכלל ברגישות כחלק מסרט מקסים של דיסני, אולי יעניק לדור חדש תחושת שייכות טובה יותר או לפחות את הנוחות שאחרים חולקים את החוויה שלהם. זה עשוי לעזור לילדים שלא גדלו עם הסיפורים האלה על 'גן עדן אבוד' להבין את אלה שכן. אולי זו השקפה אופטימית לסרט שרבים ינהרו אליו במהלך החג, אבל למרות כמה פספוסים, "אנקאנטו" הוא אחד מסרטי האנימציה המקסימים יותר שיצאו לבתי הקולנוע השנה.

הסרט "אנקאנטו" | "Encanto" – עתה בבתי הקולנוע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן