דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

המחזה המקורי, שכתב האמריקני כריסטופר דמוס בראון עוסק בגזענות ובאלימות השוטרים נגד השחורים בארה"ב. בעיבוד הישראלי של גור קורן ועירד רובינשטיין הם הוחלפו ליוצאי אתיופיה. האם ניתן להשוות את יחס השוטרים לשחורים בארה"ב אל יחס השוטרים בישראל לעולי אתיופיה? אני משאיר את השאלה הזו פתוחה.

העלילה של "לילה לבן", הגרסה הישראלית, מתרחשת בלילה אחד בתחנת משטרה: אמא מודאגת (רות אסרסאי), יוצאת אתיופיה, מחפשת את בנה הנעדר. היא נתקלת בביורוקרטיה הישראלית, שאותה מייצג שוטר בתחנה (יואב לוי), ושמוציאה אותה מדעתה. לתחנה מגיעים גם אביו של הנער (ישי גולן), שהתגרש מאמו, וקצין משטרה (אדם קנדה), שאמור לפתור את התעלומה.

המחזה מאוד עכשווי ומתכתב עם ההפגנות של עולי אתיופיה בארץ ועם הטרגדיה של סלומון טקה, שנהרג מירי של קצין משטרה. ההצגה חושפת גזענות, אלימות, דעות קדומות ואכיפה סלקטיבית נגד מי שצבע עורו אינו הצבע הנכון. הבעיה, שהמציאות בשטח, כפי שהיא מתבטאת בתקשורת בין השאר, הרבה יותר חזקה ודרמטית מהדרמה הפושרת והשטחית, שאנו רואים על הבמה. התוצאה: הרבה דיבורים ומעט התרחשות, מלבד הסיום המטלטל.

מה שנשאר זה לדבר על הבימוי הרגיש של תמר קינן ובעיקר על המשחק המצוין של כולם, ובעיקר של רות אסרסאי המקסימה בתפקיד האמא, ושל יואב לוי בתפקיד משעשע של שוטר קצת "אהבל", עם לב של זהב.

"לילה לבן" היא הצגה חשובה, אבל רוב הזמן לא מצליחה לספק דרמה אמיתית ומרגשת. הסיבה העיקרית טמונה בעיבוד הישראלי של המחזה. כדי ליצור תיאטרון רלוונטי, גם אם הוא כתוב "בשפה עיתונאית", לא מספיק לחקות את המציאות, כי תמיד המציאות תנצח. צריך להוסיף למחזה זווית חדשה, אמירה בוטה, מבט אנושי מיוחד. החומרים האלה צריכים להגיע ממוחם הקודח של יוצרי ההצגה.

זה לא קרה כאן. למרות שיש בהצגה רגעים אנושיים נוגעים ללב, חסר הממד הנוסף הזה, שיכול היה להעניק למחזה עוצמה ועומק, ולהעיף אותו לשמיים