Skip to content

נקמה פושרת

מההפקה האחרונה ל"פליאצ'י"  חסרו להט אש הנקמה ועומק תלת ממדי, וזאת למרות שירה מרשימה של רוב הסולנים והמקהלה, ושלל רעיונות גאוניים בפשטותם המקורית של הבמאית ענבל פינטו על הצחוק המתגלגל של טדאו, ועל נדה כאישה מורדת ששירתה יותר מנוקדת מזו של התזמורת; ומה בין חרכי צפייה למאבק על החירות לאהוב האופרה הישראלית מעלה הפקה חדשה […]

נקמה פושרת

מההפקה האחרונה ל"פליאצ'י"  חסרו להט אש הנקמה ועומק תלת ממדי, וזאת למרות שירה מרשימה של רוב הסולנים והמקהלה, ושלל רעיונות גאוניים בפשטותם המקורית של הבמאית ענבל פינטו על הצחוק המתגלגל של טדאו, ועל נדה כאישה מורדת ששירתה יותר מנוקדת מזו של התזמורת; ומה בין חרכי צפייה למאבק על החירות לאהוב האופרה הישראלית מעלה הפקה חדשה […]

מההפקה האחרונה ל"פליאצ'י"  חסרו להט אש הנקמה ועומק תלת ממדי, וזאת למרות שירה מרשימה של רוב הסולנים והמקהלה, ושלל רעיונות גאוניים בפשטותם המקורית של הבמאית ענבל פינטו

על הצחוק המתגלגל של טדאו, ועל נדה כאישה מורדת ששירתה יותר מנוקדת מזו של התזמורת; ומה בין חרכי צפייה למאבק על החירות לאהוב

האופרה הישראלית מעלה הפקה חדשה ל"פליאצ'י" מאת המלחין רוג'רו לאונקוולו — שגם חיבר את הליברטו — בניצוח דניאל קלגרי ובבימוי, עיצוב וכוריאוגרפיה של ענבל פינטו; עיצוב תאורה: יוהאן טיבולי; בהשתתפות מקהלת האופרה הישראלית בניצוח אסף בנרף והתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון

המשכן לאמנויות הבמה, 27.2.2022

על במה מוגבהת התנהלה ההצגה שבתוך ההצגה של "פליאצ'י" כאשר הקהל צופה מבעד לחרכי הצצה במחזה המתנהל ב"כפר". כך הצליחה הבמאית ענבל פינטו להמחיש בעליל את הרעיון של הצגה בתוך הצגה. הבימוי המינימליסטי והמרומז שלה דווקא הגביר את עוצמת הדרמה המוזיקלית בתמצותו.

תחת שרביטו של דניאל קלגרי, המנצח האיטלקי רב המוניטין שניצח ב"לה סקאלה" וב"מטרופוליטן" וזכור לנו מביצועי מופת באופרה הישראלית ל"לוצ'יה דה לה מרמור","נשף המסכות" ו"ריגולטו" – היה הליווי התזמורתי מחוספס ומגושם במכוון ותרם כך לאווירה הרוסטיקאלית של האופרה. לצד התוף הכפרי הרשימה במיוחד הנגינה המנוקדת של כלי הנשיפה ובכללם הטרומבונים. מלאי קסם היו נגינתם של החליל והנבל, כמו גם האריה הלירית של הכינור ששר כאחד הסולנים. מה שגרע מיפי הביצוע היה העדר הלכידות בין שירת המקהלה והסולנים לבין התזמורת, ולעתים חיוורון הצליל החלול של הטוטי התזמורתי, אך יפים היו הגוונים הכהים של הצ'לי שתרמו לדרמטיות ולמתח של העלילה.  פריטת הנבל ונגינתם המדויקת והמנוקדת של החצוצרות הייתה מרשימה. על רקע התיפוף הגס של התהלוכה הכפרית דומה היה שהקהל באופרה אכן התכנס לחנגה כפרית.  היו רגעי קסם דוגמת החליל שהפליא בנגינתו והניקוד הריתמי של כלי הנשיפה ובכללם הטרומבונים. אך לא הייתה תחושה של בניית מתח ואווירת סערה דרמטית של הרצח הממשמש ובא. רועש במיוחד היה דווקא הרגע בו הִיסוּ חברי המקהלה את קהל ההמון הכפרי:"שקט! שקט!" לפני שהתחילה הצגת השחקנים הנודדים. כאמור מדובר בהצגה בתוך הצגה כאשר הקהל בכפר מתכנס כדי לצפות בהצגה של להקת שחקנים נודדים.  הניגוד בין השירה של נדה לכינור היה מופלא והריתמיות המדויקת של הנגינה תרמה לחיות הביצוע. אך נעדרה בניית דינמיקה של מדרגות, והתזמורת נשמעה לעתים קצת חלולה. הכינורות היו מדובבים באריה שלהם והנבל היה מרשים. מי שהפליא בנגינתו היה החליל. חברי המקהלה שרו שירה "גרונית", והביצוע היה מאד גמיש.  דווקא השירה של "שקט" הייתה קצת רועמת.  הניגוד בין העידון בנגינת הנבל לזעקות של נדה היה יפה וכן הליווי בחליל ובפיקולו.

בלב האופרה "פליאצ'י" הכפילות הטראגית של הדמויות: בחיים עצמם קניו הוא הבעל הקנאי והחשדן, ואילו באופרה הוא מגלם את תפקיד הליצן בקרקס.  וכך עטויה בדידותו של הליצן שעורג לאהבה במסיכה צוהלת. דווקא לקניו — הטנור האיטלקי סמואל סימונצ'יני, הנוקם והרוצח לבסוף את אהובתו — היה קול מרשים בעושר ועומק הגוונים שלו, אך קטן. יקר חסר להט בשירתו. לא תמיד שר יחד עם התזמורת. הוא שר בהאטות מופלגות כהוזה מדמיונו הפרוע, ולאו דווקא כבעל מלא להט יצרים וייסורי קנאה; לא תמיד הצליח להעפיל לצלילים הגבוהים שתבע ממנו תפקידו ולבנות מתח; קשה היה להאמין שירצח את רעייתו נדה.

פליאצ'י, צילום יוסי צבקר
פליאצ'י, צילום יוסי צבקר

 פליאצ'י מעומת עם דמותה הקרירה והנחושה של נדה, הסופרן אליסה צ'ו שבהפקה החדשה הפכה מאלת הפיתוי לאלת המרד – אמזונה שבדמותה הייחודית שזורים לא מעט סרקזם ואירוניה.

כל האופרה נשענה על נדה – הסופרן הדרום-קוריאנית אליסה צ'ו, (הזכורה לנו כ- צ'ו צ'ו סאן  מ"מאדאם בטרפליי" בבריכת הסולטן), שהפליאה בצליל הראש הנקי של שירתה. כישרון משחקה תרם לעיצוב דמותה הקוקטית ובהמשך מלאת הכאב, אך נחישות קולה הנוקשה פגעה באמינותה כנאהבת. היא הבליטה בשירתה המנוקדת יותר מהתזמורת את הניגוד בין הפחד למות לבין הגאווה. יפה היה התיאום הקולי בינה לבין הטנור איתן דרורי והבריטון יונוץ פאסקו.  הם שרו יחד עם התזמורת, כאשר המנצח מגביר את המתח בהדרגה, והתזמורת הופכת לסוערת.  השירה של נדה עם סילביו — בחיר ליבה האסור, אותו גילם ז'וליאן מלארטס — הייתה מלאת יופי. האתנחתות לנשימה היו יפות.

 יפות במיוחד היו ההאטות של המנצח, שכן מתוכן צמח האקצ'לרנדו. הליריות של הסולו של הכינור והצ'לו הייתה מדובבת. התזמורת הרשימה בבנייה של סערה ריתמית.

למעט דמות המאהב ה"טהור" סילביו, כל דמות גילמה כפל תפקידים: בחיים עצמם, וכשחקנים על הבמה. על פי גרסת הבמאית ענבל פינטו, כל האופרה היא בבחינת מעגל שבתוך מעגל, – כאשר מחוץ צופים אנשי הכפר בקרקס. וכך, מבעד לחרכי הצצה  — מעין חלונות שמוקמו בקירות הגבוהים של הבמה העגולה — "השקיפו" חברי המקהלה במתרחש על הבמה, – בחיים עצמם.

אהובה של נדה – סילביו, הטנור הניו זילנדי ז'וליאן ון מלארטס שר את תפקידו בליריות ובאיטיות מופלגת, ובאנפוף קל. הוא נתמך בשירתו במקצבים האיטיים-במכוון של המנצח והכלים הסולניים: בעיקר בלטה ביופייה האריה של הכינור והצ'לו שהייתה מצמררת ביופייה. הדיאלוג של סילביו עם הנבל היה מופלא.

מי שגנב את ההצגה בכישרון משחקו ובשירתו היה הבריטון יונוץ פאסקו, שגילם את תפקיד טוניו מנהל להקת השחקנים, בעומק מרשים ובשירה משוחררת. קול צחוקו המתגלגל והלעגני היה מצמרר. אך חסרה קצת תככנות "ממזרית" מתפקידו כ"מלשין". הליווי של החצוצרות עם הסינקופות תרם לדרמטיות של האופרה.

למגינת הלב העניקה לעיתים הפקה זו תחושה שדמויות הגיבורים פשטניות מדי. הבימוי נטה לפשט את הדמויות והיה לעתים חד ממדי.  לא הייתה בניית מתח בתזמורת והבימוי היה מונוטוני.

את המערכה השנייה פתחו הכינורות בצליל אינטנסיבי אבל ההתפרקות בנבל הייתה מלאת קסם. הסינקופות המחודדות גרעו מתחושת הסערה הדרמטית המאיימת להתרחש במקביל לסיפור המסגרת התמים לכאורה. מה ששבה את הלב היה יפי הצליל של  החליל והאבוב בעיקר כשירדו לפיאנו חרישי. האריה של הכינור הייתה מדובבת ביופייה. הריתמיות המנוקדת תרמה ליפי שירתם של נדה וקניו.

שפע רעיונות וויזואליים משעשעים הציפו את הבמה והעצימו את כפל המסרים ששידרה כל דמות: יפה היה עיצוב הבמה כאשר קהל ה"צופים" בהצגה נע בנרות ופנסים סביב להקת השחקנים הנודדת. אך למרות היופי והעיצוב המושלם בתכלית השלמות של פרטי הפרטים, חסר היה עומק תלת ממדי אנושי לדמויות.

כהרגלו היה הטנור איתן דרורי מצוין בשירת הסרנדה לקולומבינה אותה שר בחיות ובהומור עוקצני. הליווי התזמורתי של הסינקופות, שהיה מחוספס ומגושם במכוון, תרם לאווירה הכפרית של האופרה, אך לא לאווירת בניית הסערה הדרמטית המכינה את הנקמה והרצח. מה ששבה את הלב הוא יפי רכותם של  החליל והנבל כניגוד לשירה הסוערת.

הקונטרה של הליווי של הכינור והוויולה היה מצמרר, והריתמיות של הליווי התזמורתי דרבנה את הסערה בעלילה. הליווי של החצוצרות עם הסינקופות תרם לדרמטיות של האופרה. הפתיחה הייתה נהדרת בדרך שבה "התמוססה" כאשר כלי הנשיפה מבעבעים ומעצימים את המתח.  כשירדו לפיאניסימו שרו בתיאום קולי עם התזמורת תוך שהמנצח מגביר את המתח.

את הפתיחה – 'שקט – ההצגה מתחילה' – הם שרו מצוין. הכול היה מנוקד וצוהל.  גם השירה של איתן דרורי במערכה השנייה מנוקדת וריתמית. הכינורות היו מופלאים בליריות שלהם עם הנבל המצמרר.  העומק של הליווי בצ'לי והריתמיות של החצוצרות והחליל  הייתה נהדרת. את המתח העצימה הפריטה בכינור כניגוד לשירתה של נדה. הפתיחה התזמורתית הייתה דרמטית וזכתה למענה עדין בנבל ובכינור. התזמורת היטיבה לחקות את השירה וההאטות היו במקומן. החצוצרות המנוקדות ניגנו בניקיון מרשים והבנייה של האקצ'לרנדו הייתה נהדרת  – מלאת שמחה אבל לא תמיד ביחד. החצוצרות והטרומבונים המנוקדים ניגנו בניקיון בתום האופרה.

ככלל – היה הביצוע של האופרה מאד שמרני ונעדרה ממנו תשוקה ודרמה

מההפקה האחרונה ל"פליאצ'י"  חסרו להט אש הנקמה ועומק תלת ממדי, וזאת למרות שירה מרשימה של רוב הסולנים והמקהלה, ושלל רעיונות גאוניים בפשטותם המקורית של הבמאית ענבל פינטו

על הצחוק המתגלגל של טדאו, ועל נדה כאישה מורדת ששירתה יותר מנוקדת מזו של התזמורת; ומה בין חרכי צפייה למאבק על החירות לאהוב

האופרה הישראלית מעלה הפקה חדשה ל"פליאצ'י" מאת המלחין רוג'רו לאונקוולו — שגם חיבר את הליברטו — בניצוח דניאל קלגרי ובבימוי, עיצוב וכוריאוגרפיה של ענבל פינטו; עיצוב תאורה: יוהאן טיבולי; בהשתתפות מקהלת האופרה הישראלית בניצוח אסף בנרף והתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון

המשכן לאמנויות הבמה, 27.2.2022

על במה מוגבהת התנהלה ההצגה שבתוך ההצגה של "פליאצ'י" כאשר הקהל צופה מבעד לחרכי הצצה במחזה המתנהל ב"כפר". כך הצליחה הבמאית ענבל פינטו להמחיש בעליל את הרעיון של הצגה בתוך הצגה. הבימוי המינימליסטי והמרומז שלה דווקא הגביר את עוצמת הדרמה המוזיקלית בתמצותו.

תחת שרביטו של דניאל קלגרי, המנצח האיטלקי רב המוניטין שניצח ב"לה סקאלה" וב"מטרופוליטן" וזכור לנו מביצועי מופת באופרה הישראלית ל"לוצ'יה דה לה מרמור","נשף המסכות" ו"ריגולטו" – היה הליווי התזמורתי מחוספס ומגושם במכוון ותרם כך לאווירה הרוסטיקאלית של האופרה. לצד התוף הכפרי הרשימה במיוחד הנגינה המנוקדת של כלי הנשיפה ובכללם הטרומבונים. מלאי קסם היו נגינתם של החליל והנבל, כמו גם האריה הלירית של הכינור ששר כאחד הסולנים. מה שגרע מיפי הביצוע היה העדר הלכידות בין שירת המקהלה והסולנים לבין התזמורת, ולעתים חיוורון הצליל החלול של הטוטי התזמורתי, אך יפים היו הגוונים הכהים של הצ'לי שתרמו לדרמטיות ולמתח של העלילה.  פריטת הנבל ונגינתם המדויקת והמנוקדת של החצוצרות הייתה מרשימה. על רקע התיפוף הגס של התהלוכה הכפרית דומה היה שהקהל באופרה אכן התכנס לחנגה כפרית.  היו רגעי קסם דוגמת החליל שהפליא בנגינתו והניקוד הריתמי של כלי הנשיפה ובכללם הטרומבונים. אך לא הייתה תחושה של בניית מתח ואווירת סערה דרמטית של הרצח הממשמש ובא. רועש במיוחד היה דווקא הרגע בו הִיסוּ חברי המקהלה את קהל ההמון הכפרי:"שקט! שקט!" לפני שהתחילה הצגת השחקנים הנודדים. כאמור מדובר בהצגה בתוך הצגה כאשר הקהל בכפר מתכנס כדי לצפות בהצגה של להקת שחקנים נודדים.  הניגוד בין השירה של נדה לכינור היה מופלא והריתמיות המדויקת של הנגינה תרמה לחיות הביצוע. אך נעדרה בניית דינמיקה של מדרגות, והתזמורת נשמעה לעתים קצת חלולה. הכינורות היו מדובבים באריה שלהם והנבל היה מרשים. מי שהפליא בנגינתו היה החליל. חברי המקהלה שרו שירה "גרונית", והביצוע היה מאד גמיש.  דווקא השירה של "שקט" הייתה קצת רועמת.  הניגוד בין העידון בנגינת הנבל לזעקות של נדה היה יפה וכן הליווי בחליל ובפיקולו.

בלב האופרה "פליאצ'י" הכפילות הטראגית של הדמויות: בחיים עצמם קניו הוא הבעל הקנאי והחשדן, ואילו באופרה הוא מגלם את תפקיד הליצן בקרקס.  וכך עטויה בדידותו של הליצן שעורג לאהבה במסיכה צוהלת. דווקא לקניו — הטנור האיטלקי סמואל סימונצ'יני, הנוקם והרוצח לבסוף את אהובתו — היה קול מרשים בעושר ועומק הגוונים שלו, אך קטן. יקר חסר להט בשירתו. לא תמיד שר יחד עם התזמורת. הוא שר בהאטות מופלגות כהוזה מדמיונו הפרוע, ולאו דווקא כבעל מלא להט יצרים וייסורי קנאה; לא תמיד הצליח להעפיל לצלילים הגבוהים שתבע ממנו תפקידו ולבנות מתח; קשה היה להאמין שירצח את רעייתו נדה.

פליאצ'י, צילום יוסי צבקר
פליאצ'י, צילום יוסי צבקר

 פליאצ'י מעומת עם דמותה הקרירה והנחושה של נדה, הסופרן אליסה צ'ו שבהפקה החדשה הפכה מאלת הפיתוי לאלת המרד – אמזונה שבדמותה הייחודית שזורים לא מעט סרקזם ואירוניה.

כל האופרה נשענה על נדה – הסופרן הדרום-קוריאנית אליסה צ'ו, (הזכורה לנו כ- צ'ו צ'ו סאן  מ"מאדאם בטרפליי" בבריכת הסולטן), שהפליאה בצליל הראש הנקי של שירתה. כישרון משחקה תרם לעיצוב דמותה הקוקטית ובהמשך מלאת הכאב, אך נחישות קולה הנוקשה פגעה באמינותה כנאהבת. היא הבליטה בשירתה המנוקדת יותר מהתזמורת את הניגוד בין הפחד למות לבין הגאווה. יפה היה התיאום הקולי בינה לבין הטנור איתן דרורי והבריטון יונוץ פאסקו.  הם שרו יחד עם התזמורת, כאשר המנצח מגביר את המתח בהדרגה, והתזמורת הופכת לסוערת.  השירה של נדה עם סילביו — בחיר ליבה האסור, אותו גילם ז'וליאן מלארטס — הייתה מלאת יופי. האתנחתות לנשימה היו יפות.

 יפות במיוחד היו ההאטות של המנצח, שכן מתוכן צמח האקצ'לרנדו. הליריות של הסולו של הכינור והצ'לו הייתה מדובבת. התזמורת הרשימה בבנייה של סערה ריתמית.

למעט דמות המאהב ה"טהור" סילביו, כל דמות גילמה כפל תפקידים: בחיים עצמם, וכשחקנים על הבמה. על פי גרסת הבמאית ענבל פינטו, כל האופרה היא בבחינת מעגל שבתוך מעגל, – כאשר מחוץ צופים אנשי הכפר בקרקס. וכך, מבעד לחרכי הצצה  — מעין חלונות שמוקמו בקירות הגבוהים של הבמה העגולה — "השקיפו" חברי המקהלה במתרחש על הבמה, – בחיים עצמם.

אהובה של נדה – סילביו, הטנור הניו זילנדי ז'וליאן ון מלארטס שר את תפקידו בליריות ובאיטיות מופלגת, ובאנפוף קל. הוא נתמך בשירתו במקצבים האיטיים-במכוון של המנצח והכלים הסולניים: בעיקר בלטה ביופייה האריה של הכינור והצ'לו שהייתה מצמררת ביופייה. הדיאלוג של סילביו עם הנבל היה מופלא.

מי שגנב את ההצגה בכישרון משחקו ובשירתו היה הבריטון יונוץ פאסקו, שגילם את תפקיד טוניו מנהל להקת השחקנים, בעומק מרשים ובשירה משוחררת. קול צחוקו המתגלגל והלעגני היה מצמרר. אך חסרה קצת תככנות "ממזרית" מתפקידו כ"מלשין". הליווי של החצוצרות עם הסינקופות תרם לדרמטיות של האופרה.

למגינת הלב העניקה לעיתים הפקה זו תחושה שדמויות הגיבורים פשטניות מדי. הבימוי נטה לפשט את הדמויות והיה לעתים חד ממדי.  לא הייתה בניית מתח בתזמורת והבימוי היה מונוטוני.

את המערכה השנייה פתחו הכינורות בצליל אינטנסיבי אבל ההתפרקות בנבל הייתה מלאת קסם. הסינקופות המחודדות גרעו מתחושת הסערה הדרמטית המאיימת להתרחש במקביל לסיפור המסגרת התמים לכאורה. מה ששבה את הלב היה יפי הצליל של  החליל והאבוב בעיקר כשירדו לפיאנו חרישי. האריה של הכינור הייתה מדובבת ביופייה. הריתמיות המנוקדת תרמה ליפי שירתם של נדה וקניו.

שפע רעיונות וויזואליים משעשעים הציפו את הבמה והעצימו את כפל המסרים ששידרה כל דמות: יפה היה עיצוב הבמה כאשר קהל ה"צופים" בהצגה נע בנרות ופנסים סביב להקת השחקנים הנודדת. אך למרות היופי והעיצוב המושלם בתכלית השלמות של פרטי הפרטים, חסר היה עומק תלת ממדי אנושי לדמויות.

כהרגלו היה הטנור איתן דרורי מצוין בשירת הסרנדה לקולומבינה אותה שר בחיות ובהומור עוקצני. הליווי התזמורתי של הסינקופות, שהיה מחוספס ומגושם במכוון, תרם לאווירה הכפרית של האופרה, אך לא לאווירת בניית הסערה הדרמטית המכינה את הנקמה והרצח. מה ששבה את הלב הוא יפי רכותם של  החליל והנבל כניגוד לשירה הסוערת.

הקונטרה של הליווי של הכינור והוויולה היה מצמרר, והריתמיות של הליווי התזמורתי דרבנה את הסערה בעלילה. הליווי של החצוצרות עם הסינקופות תרם לדרמטיות של האופרה. הפתיחה הייתה נהדרת בדרך שבה "התמוססה" כאשר כלי הנשיפה מבעבעים ומעצימים את המתח.  כשירדו לפיאניסימו שרו בתיאום קולי עם התזמורת תוך שהמנצח מגביר את המתח.

את הפתיחה – 'שקט – ההצגה מתחילה' – הם שרו מצוין. הכול היה מנוקד וצוהל.  גם השירה של איתן דרורי במערכה השנייה מנוקדת וריתמית. הכינורות היו מופלאים בליריות שלהם עם הנבל המצמרר.  העומק של הליווי בצ'לי והריתמיות של החצוצרות והחליל  הייתה נהדרת. את המתח העצימה הפריטה בכינור כניגוד לשירתה של נדה. הפתיחה התזמורתית הייתה דרמטית וזכתה למענה עדין בנבל ובכינור. התזמורת היטיבה לחקות את השירה וההאטות היו במקומן. החצוצרות המנוקדות ניגנו בניקיון מרשים והבנייה של האקצ'לרנדו הייתה נהדרת  – מלאת שמחה אבל לא תמיד ביחד. החצוצרות והטרומבונים המנוקדים ניגנו בניקיון בתום האופרה.

ככלל – היה הביצוע של האופרה מאד שמרני ונעדרה ממנו תשוקה ודרמה

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן