"ברטולד אני עצוב, "ככה פתחתי את דבריי היום בבוקר רגע לפני ששפתיי פגשו את ספל הקפה. ברכט הביט בי ובפעם הראשונה מזה שנים הוא שתק – הביט בי ושתק.
רגע לפני שנפרדנו הוא חיבק אותי ונשק על מצחי: "עושה הרושם שכולנו איבדנו את חוש הטעם והריח ילד. כל מי ומה שעומד מולנו ,תפל והדבר הנורא מכל הוא שאנחנו לא מאפשרים או מעוניינים לחושים האחרים שנותרו לנו להשלים את התמונה החסרה. "ככל שיש בארצנו יותר הקצנה יש לנו פחות מן השאר." הפכנו להיות ארץ חליפית, הרגשות שלנו חליפיים והשנאה היא הדבר היחיד שיש לה טעם וריח. הבט בפוליטיקה הקובעת והמקבעת לנו את סדר היום הציבורי. הפוליטיים תמיד מצפים מאתנו להיות ממלכתיים, הכי ממלכתיים בעולם, לדבר בצורה ממלכתית, להתבטא בצורה ממלכתית, להתנהג כאזרחים שומרי חוק בזמן שהמדינה בפועל מזיינת אותנו בצורה הכי ממלכתית שאפשר ומצפה שנסניף כל היום כיאה לנרקומנים ממלכתיים 'שישראל לפני הכל' שזה עוד סלוגן מסונתז מאיזה יועץ פרסום ותדמית שמוכר ממלכתיות בשקל.

ברכט לוגם את שארית המים וממשיך: "אהה ועוד דבר ילד", ברכט מתקרב לעברי, "אנחנו אלופי העולם באלימות ממלכתית מול עם אחר, מול דת אחרת מול מין אחר, מול כל גורם ודבר  שהוא רחמנא ליצלן לא מהעם הנבחר".

אנחנו אלופי העולם !!! ברכט מכה על השולחן בזעם וצועק לעבר הרחוב: "גמרתי להיות ממלכתי"

הבטתי בו , בברכט ואולי בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מחנק בגרון

ברקע במרחק לא רב מאתנו  ראיתי חבורה של תלמידים ותלמידות ביחד עם המחנכת שלהם עורכים חזרות לטקסים הממלכתיים שיהיו בשבועיים הקרובים. הסתכלתי עליהם במשך כמה דקות ואמרתי לעצמי: ברכט צודק הכל תפל בזמן האחרון, עובדה.