דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

משהו רקוב בממלכת דנמרק, אבל משהו יפה קורה לאחרונה בתיאטרון הישראלי. אחרי "המלט" היצירתי והצבעוני, שביים מאור זגורי, אנחנו מקבלים עכשיו "המלט" חדש ופרובוקטיבי של הבמאי יאיר שרמן.

הסיפור על הנסיך הצעיר מדנמרק, שיוצא לנקום את רצח אביו, מקבל פרשנות מפתיעה ומרעננת. המלט כזה עוד לא ראיתם. פרוע, חצוף, מותח ואפילו נוגע ללב. רק לעיתים רחוקות אני נותן חמישה כוכבים להצגה. זה קורה עכשיו, למרות שההצגה אינה מושלמת (יש הצגות מושלמות?). מגיע להם.

קודם כל השחקנים מדברים עברית ולא שקספירית, מה שיוצר אמינות על הבמה. הקרדיט – למתרגם דורי פרנס.  הקהל הוא חלק מההצגה והשחקנים משתפים אותו בהתרחשות באופן פעיל. הם יורדים לאולם (טוב, זה לא חדש), משוחחים עם הצופים (גם זה מוכר) ומזכירים לנו שאנו חוזים, בעצם, בהצגה בתוך הצגה (לכך שקספיר התכוון, אם אינני טועה).

יש הרבה קריצות לקהל וגם כמה גימיקים כמו שיר של אייל גולן (לא נשמעו מחאות מהקהל) ושיחת מסדרון קצרצרה על מכבי חיפה. מה הקשר? תשאלו את הבמאי. קוראים לזה: חופש יצירה ו/או חיבור לישראל 2022. אני בעד. בסך הכל הסיפור נשמר ואני חושב שגם שקספיר היה אוהב את זה. בעצם, אני לא יודע. אולי הוא היה יוצא מזועזע. לא מהתוכן, אלא מהסגנון. וזה בסדר. הבמה (רוני תורן) יפה ומבולגנת ומזכירה לי את הבמה בהצגה "השחף", שביים לאחרונה שרמן בתיאטרון גשר.

שלוש שעות וחצי, כולל הפסקה, אורכת החוויה. אבל ההתרחשות מאוד דינמית, אין רגע משעמם והזמן עובר מהר יחסית. ויש גם כמה שניות של עירום. אם תמצמצו באותן שניות, אתם עלולים להחמיץ את היופי הזה. למה כמה שניות? בתיאטרון הישראלי השמרן, שצועד 100 שנים אחורה בתחומים מסוימים, עדיין לא הפנימו שעירום זה חלק מהחיים, ומההצגה. מצד שני, כלומר מצד ההכנסות, אם העירום בוטה איך נמכור את ההצגה לבורגנות הממוצעת, לתלמידים ולכל מיני מצקצקים? מה עוד יש בחגיגה? מוזיקה עכשווית, אנרגיה טובה והרבה דם, יזע ודמעות.

אסף יונש מגלם המלט אנושי, מתלבט, מחוספס, שמחפש את דרכו בין פנטזיה למציאות, בין אופליה אהובתו לגרטרוד אמו, בין חבריו הנאמנים לדורשי רעתו. זהו תפקידו הראשון של יונש בתיאטרון, אחרי שסיים בית ספר למשחק, הוא אינו כוכב כפי שמיהרו להכתיר אותו כמה כתבי פרומו, לא צריך להגזים, אבל הוא שחקן מוכשר עם נוכחות מרשימה, שעתידו לפניו. גם ההשוואה לאיתי טיראן היא הזויה. למה להשוות?

כרמל בין בתפקיד אופליה עושה תפקיד יפה ומעניין, לרמי הויברגר בתפקיד קלאודיוס יש הרבה רגעים טובים בעיקר כאשר אינו צועק (הויברגר הוא, בעיני, שחקן נשמה), אהבתי את שירי גולן בתפקיד המלכה גרטרוד ואת יורם טולדנו, שמלהטט בתפקיד פולוניס, אחד התפקידים הקשים במחזה.

מה שחשוב בהפקה הזו, שהמלט מונגש לקהל, מחובר למציאות של היום ובדרך כלל לא מדוקלם. יהיו כאלה שיאמרו – שזו הצגה שמתחנפת לקהל. מה הבעיה כל עוד ההצגה מעניינת? כל עוד החוויה חזקה? גם זו דרך למשוך קהל צעיר לתיאטרון.  סצינת הסיום חזקה ומטלטלת. באופן מפתיע המונולוג "להיות או לא להיות" מקבל תפנית חדשה, הוא לא מופיע במקום הקבוע שלו, אבל ההצגה לא מסתיימת בלעדיו.

"המלט" החדש – לראות או לא לראות זו בכלל לא השאלה. לכו לראות ואל תחששו מאורך ההצגה. הזמן עובר מהר כשנהנים.