ביקורת סרט: באמצעות המשחק יוצא הדופן של פרייזר, הסרט זוכה לרגעים של פגיעות והתבוננות בחקר האשמה, הגאולה, האבל והטראומה

.

הסרט "הלוויתן" זוכה להצלחה אדירה בזכות המשחק האדיר של ברנדן פרייזר. והשחקן, שהקריירה שלו נעצרה לזמן רב, ראוי לשבחים אדירים בתפקיד צ'רלי – כך שהוא אף מועמד לפרס האוסקר לשנת 2023. זהו הסרט באורך מלא האחרון של הבמאי דארן ארונופסקי, שנולד מתסריט מאת סמואל ד. האנטר. בעוד שהסרט נחוש לחיות ברעיון הכאב, הוא גם מוטח בדמות הראשית, וישנם רגעים רבים של פגיעות והתבוננות עדינים בחקר האשמה, הגאולה, האבל והטראומה.

צ'רלי (פרייזר) הוא פרופסור לאנגלית במשקל 270 קילוגרם הסובל מאי ספיקת לב. הוא חי לבדו ובעיקר חסר תנועה, אם כי מבקרת אותו לעתים ידידתו, ליב (הונג צ'או, המועמדת גם היא לפרס האוסקר לשנת 2023), שהיא גם אחות. למרבה התסכול, דופק בדלת גם מיסיונר עקשן בצורה מעצבנת, תומס (טיי סימפקינס), שמנסה להושיע את צ'רלי. כשצ'רלי נופל לכאב, הוא קורא חיבור על הספר מובי דיק שגורם לו להירגע ולהרגיש טוב יותר. עם זאת, ביודעו שהוא מגיע לסוף חייו, צ'רלי מושיט יד לבתו המנוכרת, אלי (סיידי סינק), בתקווה לתקן את מערכת היחסים ביניהם לפני מותו.

המשחק של פרייזר ממגנט ומלא ניואנסים. הוא מחדיר לצ'רלי כל כך הרבה אופטימיות, אדיבות ואמפתיה. בעוד שרוב הדמויות, מלבד ליז, הן די נוראיות ואכזריות, צ'רלי אינו כזה. הסרט מכיר בכך שהוא עבר הרבה בחייו: הוא איבד את אהבת חייו, הוא לא היה מסוגל להיות שם בשביל בתו בדרך שרצה וכדומה. למרות כל הקשיים, החרטות והעצב של צ'רלי, הסרט לא מחמיץ למצוא גם כיסי אור במצבים טראגיים כאלה או אחרים. הסיפור חוקר את דמותו של צ'רלי לעומק כדי להבין אותו ואת המסע שלו, מהמקום שבו הוא היה למקום שבו חייו נמצאים כעת. דמויות אחרות מציעות את אהדתם ורוצות לעזור, אבל זה מקרה שבו הן עצמן אובדות עצה או מסתערות על אדם שנראה כמטרה קלה. צ'רלי, איך שהוא מרגיש, לא נופל במלכודות אלו רוב הזמן.

סרטו של ארונופסקי אינו חף ממלכודות. יש הרבה התעללות מילולית שנזרקת לעבר צ'רלי, והבת אלי מתועבת בדרך שהיא מתייחסת אליו. האכזריות בחלק מהמעשים והמילים של הדמויות יכולות להיות מוגזמות, מה שגורם לצפייה כואבת לפעמים. זה נכון במיוחד כשהבימוי של ארונופסקי מציג את צ'רלי באור מחריד, כזה שנועד להגעיל את הצופים במקום להציע אמפתיה כפי מוצעת בסצנות אחרות. זה כאילו יוצרי הסרט רצו להכפיף את צ'רלי לגרוע שבגרוע לפני סיום הסרט, והרצון הזה לכאורה לגרום לכאב בלתי פוסק לדמות שבתפקיד הראשי עלולה להדוף את הצופים.

בעוד ש-"הלוויתן" אף פעם לא משעמם, הבמה התיאטרלית המוגזמת שלו הופכת אלמנטים מסוימים של התסריט למלודרמה אגרסיבית שלא תמיד עובדת. דיאלוג הדמויות – מלבד צ'או בתור ליז, שמביאה חלקים שווים של לב ותסכול לתפקידה – מציע עודף טקסט, כאשר רמזים עדינים היו מספיקים. "הלוויתן" הוא בכל סרט בלתי נשכח, על אדם שמסוגל לעמוד בכאבו של צ'רלי, תוך טיפול בנושאים כמו חרטה, אשמה ואבל. למרות שלעתים קרובות הוא מציע פרשנות שטחית על דת או יחסי אב ובת, הסרט שווה צפייה ולו עבור הופעתו של פרייזר.

"הלוויתן | The Whale" – עכשיו בבתי הקולנוע.