סאטירה פוליטית מדממת, לפעמים עצובה, לפעמים משעשעת ובעיקר לא אופטימיות. האופטימיות היחידה שקיבלתי היא מהשילוב היפה בין שחקנים יהודים וערבים. לפחות על הבמה יש לנו דו קיום

דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

מה שווים הפלשתינים אם אנחנו לא יכולים לשלוט בהם. אינני יודע אם זו היתה כוונת היוצרים, אבל זה מה שאני קיבלתי מהסאטירה המדממת "וולקאם", שכתב נועם גיל וביים יגאל זקס. הסיפור בקצרה: קבלן יהודי עשיר ויהיר מקים בית בלב יישוב ערבי. תקראו לזה מיני התנחלות אם אתם רוצים. הקבלן מבטיח לשכניו הפלשתינים לפתח את המקום ולהעלות את מחירי הנדלן.

אבל פנטזיה לחוד ומציאות לחוד. השכנים החדשים אינם מוכנים לקבל את הדייר החדש, הם מאיימים על חייו, אשתו הצעירה והיפה עוברת ניסיון אונס והחלום על דו קיום מתנפץ לו בפרצוף. ברוכים הבאים לסכסוך הישראלי פלשתיני. ההצגה מביאה לידי אבסורד את המאבק בין שני העמים, כשברקע מוקרנת בטלוויזיה תוכנית לייף סטייל מגוחכת. תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

כמו בסאטירה הדמויות קצת שיטחיות, וזה בסדר, ובתור דמויות שטחיות המשחק טוב של כל הצוות ובעיקר של שרון אלכסנדר בתפקיד הקבלן, בת אל משיאן בתפקיד אשתו וחאליפה נאטור בתפקיד ראש הכפר.

למה להעלות סאטירה פוליטית או פנטזיה פוליטית בימים סוערים אלה, שבהם בכל מהדורת חדשות יש יותר דרמה מאשר בהצגת תיאטרון? שאלה טובה. המחזה אומנם לא מבריק, אבל בכל זאת יש כאן ניסיון להציג את היחסים בין יהודים וערבים מזווית קצת אחרת, בשילוב של מתח, אימה ואירוניה. לעיתים הסיטואציה מזייפת, אבל המתח הדרמטי נשמר רוב הזמן, בעיקר בזכות הבימוי הקיצבי והמשחק.

"וולקאם" היא סאטירה לפעמים עצובה, לפעמים משעשעת ובעיקר לא אופטימיות. האופטימיות היחידה שקיבלתי היא מהשילוב היפה בין שחקנים יהודים וערבים. לפחות על הבמה יש לנו דו קיום אמיתי. לכו לראות.