דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

בקט כתב את "מחכים לגודו" אחרי מלחמת העולם השניה כדי לבטא את החרדה הקיומית בעולם מבולבל ומאיים, שבו אנשים איבדו את עולמם והעתיד מפחיד ומעורפל. מדהים כמה מחזה האבסורד הזה רלוונטי גם בימינו. למען האמת, המציאות שלנו הרבה יותר אבסורדית מההצגה.

ארבעה שחקנים ובמאי עושים כבוד לטקסט של סמואל בקט – וביחד יוצרים הצגה חזקה על העצבות הבלתי נסבלת של הקיום האנושי על הסבל, על העליבות ועל הבדידות. גיבוריו הטראגיים של בקט חיים בעולם ללא משמעות וללא תקווה, ומחכים לגודו שיציל אותם מהבדידות, מהרעב ומהייאוש. אבל גודו לא בא וגם לא מצלצל והייאוש לא נעשה יותר נוח.

מי זה גודו? כששאלו את בקט הוא השיב: "אינני יודע מיהו גודו. אני בוודאי לא יודע אם הוא קיים". בקט הוא חידה. רבים לא מצליחים להתחבר לטקסטים שלו. הכתיבה שלו אינה מתחנפת לקהל וליוצרים רבים קשה לפצח את מחזותיו, שלכאורה אינם ברורים ואין בהם עלילה או התפתחות דרמטית.

גם הבמאי יוסי יזרעאלי הוא חידה. לא תמיד אפשר להבין אותו. יזרעאלי מספר שביים את ההצגה לפני יותר מ-50  שנים "ואני עדיין מחכה", הוא אומר. "ההצגה היא על ארבעה אנשים וילד שנמצאים בסגר קיומי כשהזמן החולף מכרסם בחייהם, בזיכרונם ובגופם. זו הצגה לעידן הפוסט-קורונה".

אתם הבנתם את זה? גם אני לא. אבל לא חייבים להבין כל דבר בתיאטרון. לפני כשנתיים אילו רונן ביים את "מחכים לגודו" בתיאטרון יפו ושם המסר היה חד וברור: רונן העניק למחזה פרשנות פוליטית ושיתף בהצגה יהודים וערבים כדי לומר לנו, מה שאנחנו יודעים, שדבר לא השתנה בסכסוך הישראלי-פלשתיני, המצב נעשה קשה ומסובך יותר, הזמן אינו פועל לטובתנו ושני הצדדים המסוכסכים והמיואשים עדיין מחכים לגודו. לגאולה.

בגירסה של יזרעאלי המחזה קוצר מאוד (מישהו פחד שהקהל ישתעמם?), ארבעת השחקנים מצליחים לבטא היטב את המצוקות האישיות והקיומיות של הדמויות הטראגיות-קומיות, שנעות בין מציאות לדמיון. יש בהצגה גם קטעים צפויים וחבל שההומור אינו תופס מקום חשוב יותר על הבמה. הומור הוא חלק מתיאטרון אבסורד.

נעבור לשחקנים: מיכאל כורש מגלם ברגישות גוגו חולמני ומעורר חמלה, אייל נחמיאס הוא גיגי קשוח וחזק לכאורה – וביחד הם שני גברים על סף ייאוש, שהולכים לאיבוד מול השקיעה. רוני בליץ משכנע מאוד בתפקיד פודזו, סוחר האדמות הכוחני והאכזר, ואברהם הורוביץ שובר את הלב בתפקיד העבד לאקי, שקשור בחבל לאדונו ואין לו כבר מה להפסיד.

"מחכים לגודו" אינה הצגה קלה, היא מאתגרת ווגורמת לנו לחשוב. אל תחכו. לכו לראות.