אגדת עם לילידים בארץ הקודש

משפחת נהנתניהו מאד ערה לביקורת החריפה בגין בנם המשתמט, ערה מן הסתם בגין השמועות על יציאתו מן הארון, על ההתמכרויות השונות שלו, ועל התפרצויות הזעם והשפרצת סחי ורעל לסביבתו.  הם נורא רוצים לייצר ליצור הזה תדמית חיובית. אז מה עובד יותר בימים אלו, כאשר כל בני גילו מגויסים למלחמה, למעט אולי קצוות הזויים של חרדים ונערי גבעת למיניהם, צה פותר את בעיית יחסי הציבור? – צילום פוטו-אופ פשוט להושיב אותו במוקד סיוע  של ארגון "איחוד הצלה"  ולצלם אותו "עובד" לטובת עמותת חסד, ככה באקראי?- אחלה רעיון.
אבל איך אמר לינקולן?  "אפשר לשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן". ובכן, זה כל כך לא נדבק לילד"ז  הדימוי החדש הזה, תרגיל יחסי הציבור הזה. שמיד זה דלף מתוך המוקד עצמו, והעיתונאי אורי משגב מעיתון 'הארץ' צייץ על כך בטוויטר. עורך הדין ברק כהן, מיהר לצלצל ולבקש להתנדב ובתנאי שיוכל לשבת כיסא ליד יאיר. כהן נענה שאין מצב שמתנדב יענה טלפונית ללא הכשרתו כחובש ופראמדיק, ושהג'וניור, לא עבד שם כלל ועיקר. אבל יש צילום, תמה עורך הדין ונענה: אולי צולם, אבל הוא אינו מתנדב ולא כלום. למותר לציין שזה גם גרם לנזק תדמיתי לעמותה החרדית  שבאת עושה עבודה חשובה.

וכעת ילדים נעבר לסיפור הודי אופטימי לשבת

היו היה פעם, כפר קטן בהודו הרחוקה, בכפר הזה חי לו גנן זקן, חרוץ וחכם בשם ראג'. לראג' היה גן פרחים אותו טרח לטפח שיופיו נודע לתהילה. פרחים רבים ומגוונים בשלל צבעים מלאו אותו ושמו התפרסם ברבים. אנשים רבים היו מגיעים כל שנה, מקרוב ומרחוק ליהנות מיפי הגן, ותמיד המבקרים יצאו מהביקור מרומי רוח. כה יפה היה הגן עד שהוא החל להתפרסם גם בסגולת מרפא, כי כל מי שביקר בו הרגיש לאחר הביקור שמח יותר, אוהב יותר, שליו יותר ויותר סבלני.
ואז – חורף אחד, סערה איומה פקדה את האזור ושטפה את הכפר וכך גם הרסה את כל מה שנקרה בדרכה.
תוך כמה שעות היה גן הפרחים האהוב והיפהפה של ראג' לעיי חורבות. שבור לב והרוס, עמד ראג' בין חורבות הגן שהיה עד לא מזמן תוסס ופורח. תושבי הכפר התאספו סביבו והציעו את תנחומיהם ותמיכתם. ראג' ניגב דמעה ובו במקום החליט שהוא לא יכול לתת לטרגדיה הזו להגדיר אותו, הסופה לא תוכל לו.
הוא קיבץ את מעט הצמחים שנותרו, ובעדינות אין קץ, אסף מתוכם את הזרעים ושמר אותם בקופסא קטנה, אחר כך החל לפנות את הפסולת. העבודה הייתה רבה, ודרשה זמן וסבלנות, אבל שכניו וחבריו של ראג' החליטו להתגייס לעזרה. יחד הם פינו את הפסולת, אחר כך עדרו את האדמה, ואז בחרדת קודש טמנו בתוכה עם הגנן את הזרעים המעטים שראג' הציל ושמרם בקופסה הקטנה. בימים הראשונים לא קרה כלום, הימים הפכו לארוכים והשכנים חשו שכלום לא יצליח,  אבל ראג' לא התייאש, הוא השקה את האדמה, ניכש את העשבים השוטים, והמתין בסבלנות ובאהבה.

ואכן אחרי כמה ימים ארוכים, יצא מהאדמה נבט ראשון. נבט ירוק וזעיר שהלך וגדל בהתמדה. ואז עוד נבט אחד והנה עוד אחד ועוד אחד. וראג' השקה, טיפח וסוכך על הצמחים הצעירים שהעמיקו שורש וצמחו עלים. וכך, הימים הפכו לשבועות, השבועות לחודשים ובעוד הכפר כולו מתבונן ביראת כבוד כיצד הגן של ראג', כנגד כל הסיכויים, החל לפרוח שוב ובסופו של דבר הפך לגן יפה עוד יותר מהגן שנהרס. גן מדהים ששמו יצא שוב למרחקים.

וכשהחלו המבקרים להגיע וליהנות שוב מיפי הגן וסגולות ההבראה שלו, פנה ראג' לתושבי הכפר ואמר: "הסערה אולי הרסה את הכפר שלנו, ופגעה בנו בדרכים רבות, אבל בתוך כל אחד מאתנו טמון הזרע שהוא הכוח לעלות ולפרוח שוב. כמו שהפרחנו יחד את הגן הזה מחדש, נתמוך זה בזה ויחד נפריח שוב את הכפר שלנו והאזור כולו". והם אכן עשו זאת.
בימים הללו נהגנו כולנו להגיע ליהנות מיפי הכלניות שפרחו בסמוך לקיבוץ בארי. שטיח אדום היה נפרש מול עיניי המבקרים. ואני אומר לכם כי בארי, קוראי היקרים, עוד תפרח, יפה יותר מאשר בעבר ותהיה שוב לגאוות העם כולו.